הדילמה: לעשות אקזיט או להפוך לאפל הבאה?

למעלה מ-570 סטארט אפים מימשו אקזיט בעשור האחרון בישראל, על פי נתוני פירמת רו"ח דלויט. המרוץ המרוץ המהיר של הישראלים אל האקזיט - יש שיאמרו מהיר מדי - מעלה שאלה משמעותית לגבי מהות המהלך: האם מודל זה, שמהווה משאת נפש ליזמים כה רבים, באמת נכון לעסקים טכנולוגיים בישראל?

• לכתבות נוספות בערוץ קריירה
  

מבחינה פיננסית טהורה, התשובה חיובית בטווח הקצר והבינוני. מכירה לחברה זרה היא סוג של ייצוא חדשנות, בדומה לייצוא הייצור מסין. לעסק גדול יש כלים טובים בהרבה לעשות כסף מהמוצר שמפתחת חברה מקומית קטנה, בגלל המשאבים השיווקיים האדירים ורשת הנטוורקינג חובקת-התבל. החדשנות עצמה, כמובן, לא עושה כסף גדול כשלעצמה. הכסף מגיע כשהמוצר מגיע לשוק.

אלא שיזמים מצליחים אינם לומדים 4 שנים בטכניון ועובדים 10 שנים על המצאה, רק כדי לעשות הון רב ממכירה חד פעמית ואז ללכת ולנוח על החוף באיים הקאריביים. מי שעוקב אחר ביוגרפיות של יזמים שעשו אקזיט מוצלח, ישראלים וזרים, מגלה שכמעט כולם המשיכו לעבוד. חלק המשיכו בתחום ההתמחות שלהם ואילו אחריםשגיוונו את הכיוון, אך רובם קמים בכל בוקר ויוצאים לעבודה.

הדבר נכון לא רק לסטארט-אפיסטים, אלא גם ליזמים שהקימו עסקים רגילים, מרשת מסעדות ועד מפעל קטן לצורפות תכשיטים. רבים מהם, שהשקיעו מהיצירתיות שלהם במשך שנים וחלמו על מוצר שישנה את העולם - הופכים לשכירים בכירים בחברות שרכשו אותם וחלקם עוברים אחר כך לחברות אחרות.

אלא שבנקודה זה הם מגלים בדיוק את מה שברחו ממנו כשבחרו להיות יזמים: הם נמצאים בכלוב של זהב והמשכורת מצוינת, אבל מעל ראשם יש בוס שחוסם אותם ומגביל את היצירתיות שלהם, ומעליו יש בירוקרטיות מורכבות ומדכאות. חברות גדולות אינן מבקשות לבצע מהפכות אלא ליצור ערך למשקיעים במינימום סיכון. במקרה זה היזמים עלולים לשאול את עצמם, האם לשם כך הם הקימו חברה?

קטר הצמיחה של ישראל

יש שיאמרו שהכל עניין של תרבות. ישראלים הם עם זריז וקצר רוח, שאוהב סיפוקים מידיים, דבר שכולל גם בעלי עסקים. אחד המוטיבים המרכזיים של "החלום הישראלי" הוא להקים חברה שמבוססת על רעיון פורץ דרך, לגייס כמויות גדולות של הון, לפתח אותה, לשווק אותה ברחבי תבל ולרוץ למכור אותה לחברה ענקית כלשהי.

כבר למעלה מעשור שנים שנשמעת ביקורת רבה על "הקלות הבלתי נתפסת" של מכירת החדשנות הישראלית לחברות רב-לאומיות. אם בעבר השיח התמקד בשאלה - איך זה שבפינלנד הקטנה הצליחו לייצר נוקיה ובישראל מוכרים את החברות הרבה לפני שהן מגיעות לגודל שכזה? - היום אנו למדים, שהמצב הישראלי אינו רע כלל ועיקר.

הביקורת הנשמעת חדשות לבקרים נגד תרבות האקזיטים, אובדן הידע והיעלמותן של החברות הטובות, לצד האשמת היזמים במצב זה, אינה תואמת בהכרח את המציאות ואינה מסתמכת לגמרי על עובדות. כשבודקים את ההיסטוריה של החברות הנרכשות, מגלים שרובן הגדול הפכו למרכזי פיתוח של חברות ענק בינלאומיות, מ-HP עד גוגל ומאפל ועד SAP, שרק הלכו והתרחבו מאז האקזיט.

כל אחד ממרכזי הפיתוח הללו מעסיק כיום אלפי עובדים ואת מיטב המוחות, בהם חלק נכבד מבוגרי הטכניון, שמתפרנסים היטב ועובדים בעבודות יצירתיות ומספקות. יתרה מכך, החברות הרב הלאומיות עם תקציבי הפיתוח הגבוהים, אף הפכו בתורם למרכזי גידול של סטארט-אפים אחרים, חדשים ומצליחים בפני עצמם. מקומות אלה לא רק שאבו ידע מישראל - אלא גם הביאו ידע רב לארץ, לצד תרבות ניהול עשירה שהפכה את זירת ההיי טק הישראלית לאיכותית יותר.

קל לבקר את הסטארט-אפיסטים, אבל חשוב להבין שבראייה כוללת של המשק הישראלי - העובדה שעיני החברות הגדולות בעולם נשואות להייטק הישראלי בחיפוש מתמיד אחר "הזדמנויות קנייה", היא קטר הצמיחה הגדול ביותר שלנו. אותם מרכזי פיתוח, שלכאורה "מצצו את לשד" החדשנות ההמצאתית הישראלית, מהווים כר פורה לפיתוחים עתידיים.

אין ספק שכולנו הינו רוצים לראות גוגל ישראלית, אפל כחול לבן ועוד חברות בקנה מידה זה. שאיפה זו חשובה וטובה, אבל במבט על, אין ספק שהמצב הקיים אינו רע, תואם את תרבותנו וחשוב מכל - מספק ליזמים את הדלק הנכון לדילוג למיזם הבא ולפיתוח המשק.

הכותבת היא מנכ"ל ארגון בוגרי הטכניון. המאמר נכתב לרגל כנס שיערוך הערב (ב') מועדון ה-100 של בוגרי הטכניון, בנושא אקזיט, פיתוח חברה גדולה ופריון בעבודה