כבר בגיל הרך: כך תזהו שהילד סובל מהפרעת קשב
הוא חולמני, מאבד דברים בקלות, לא מצליח להתמיד במשימות ולעתים נדמה שמישהו חיבר לו "מנוע טורבו". לרוב ניתן לזהות ילדים הסובלים מהפרעת קשב וריכוז כבר בילדות. מהם הסימנים שיעזרו לכם ולמה אסור להתעלם מהם? חלק ראשון במדריך המלא להפרעות קשב וריכוז
הפרעת קשב וריכוז: כל כך הרבה נכתב עליה, כל כך הרבה סטיגמות סוגרות עליה, כל כך הרבה חששות היא מעוררת. מחד, מדובר בהפרעה ממש "אופנתית", וכיום אפשר לשמוע על "אבחנות" מהירות ולא מבוססות לגבי קיומה של ההפרעה שנזרקות לחלל האוויר כאילו זו סתם עוד תופעה שאפשר להתייחס אליה בקלילות. מאידך, כאשר צריך להודות בקיומה של ההפרעה ולהתייחס אליה בכובד ראש, נראה לא פעם תופעה של התכחשות ("הוא סתם שובב", "עוד מעט זה יעבור", "לא כולם אותו הדבר", "זה אני/בית הספר/המורה/החינוך... אשמים" וכו').
<<כל החדשות, הטורים, המדריכים והכתבות בעמוד הפייסבוק של ynet הורים>>
היום כבר ברורות כמה אמיתות לגבי ההפרעה הזו, שמשמעותן היא שמדובר בבעי כבדת משקל בחייו של הילד (וגם אחר כך, בחייו הבוגרים) ושאסור להפחית מעוצמתה:
עוד על הפרעות קשב וריכוז בערוץ הורים :
אבחוני קשב וריכוז: מה הקופות מציעות?
לא מממש את הפוטנציאל: מחוננים עם ADHD
ההפרעה באמת מפריעה!
אמנם היא גם מושפעת נסיבתית, כלומר בנסיבות כאלה ואחרות היא מפריעה פחות או יותר ובאופנים שונים, אבל בסך הכל הכללי היא מלווה את האדם לאורך כל חייו כצל שמעיב על איכות חייו.
ההפרעה לא הופכת את מי שחי איתה למופרע
הרבה מאוד אנשים עם הפרעות קשב וריכוז נהנים מאיכות חיים טובה והינם אנשים מוכשרים ויצירתיים, שמחים ומלאי אנרגיה,
שמוצאים דרכים מצויינות להתמודד ולמלא בטעם טוב את חייהם.
היא לא מופיעה פתאום, אלא תמיד שם
כבר בגיל הרך (שלא לדבר על הינקות) אפשר לראות איתותים מקדימים. ככל שהילד מאותת מוקדם יותר והסביבה שלו לא מתעלמת ומחפשת תשובות, כך הסיכוי שלו לחיות בשלום עם ההפרעה, לשלוט בה ולא לפתח דימוי עצמי נמוך, הינו גבוה יותר.
ההפרעה לא נעלמת פתאום
הפעמון לא מצלצל לסינדרלה בגיל 18, אחרי הבגרויות. היא בת לוויה קבועה וטורדנית, אך מאפשרת גילוי כישרונות מיוחדים ותשומות גבוהות בתחומים ספציפיים.
היא משנה את צורתה
הפרעת קשב וריכוז משנה את צורתה החיצונית והפנימית במהלך שלבי ההתפתחות בחיים - אם בתקופת הינקות היא יותר התנהגותית, מטבע הדברים, הרי שעם הזמן היא נכנסת פנימה והופכת מהיפראקטיביות חיצונית לחוסר שקט פנימי, שיכול להיות מלווה בחרדות ומצבי רוח.
מכאן נובעת מסקנה פשוטה וחד משמעית: חייבים "להסתכל להפרעה בעיניים" - וכמה שיותר מוקדם. בוגרים רבים שגילו את הפרעת הקשב שלהם מעידים שאין בהם כעס על הוריהם שלא ידעו ולא הכירו את התופעה, אבל יש בהם כעס עצום על הורים שלא היו מוכנים לראות ולדעת, וזאת כדי להגן על עצמם ועל השקט הנפשי שלהם. מבחינתם, על זה קשה מאוד לסלוח.
כיצד ניתן לזהות הפרעת קשב בגיל הרך? למעשה, כבר בגיל הגן ניתן להבחין בעוצמה חריגה של הסימפטומים המזוהים עם הפרעת קשב וריכוז אצל חלק מהילדים:
1. קושי להתמיד בקשב וחולמנות
הילד לא נראה כמקשיב גם כשפונים אליו ישירות, הוא כאילו נמצא במקום אחר, גם כשאין גורם כלשהו שיסביר את היסח הדעת. כשהוא מנסה להקשיב, טווח הזמן האפשרי קצר לרוב מהטווח של בני גילו והוא מתנתק.
2. קושי בביצוע משימות
הוא מתחיל משימות, כגון עבודת יצירה בגן או פתרון תרגילים בשיעורי בית, אבל מפסיק באמצע, לא מצליח להתמיד ולסיים את המשימה.
הוא "קופץ" מדבר לדבר, מאבד מהר מאוד עניין במה שהוא עושה ומחפש את ההרפתקה הבאה. כמובן שזה מביא למלחמת עולם סביב ביצוע שיעורי בית ומטלות אחרות.
3. קושי בארגון
בגן נוכל לראות שהילד לא יודע איך מסדרים את המשחקים, מהי "השיטה". בבית הספר הוא יהיה התלמיד המאחר, עם התיק המבולגן, הדפים החסרים, הציוד שהולך לאיבוד כמו קלמר, מעיל וחולצת ספורט.
4. היפראקטיביות ואימפולסיביות
חלק מבעלי הפרעת הקשב חווים גם צד מוחצן של קושי בויסות התנועות שלהם וקושי לעכב תגובות כדי לבחור את התגובה הנכונה. נוכל לראות זאת בגן עם ילדים "קופצניים", שזזים על הכיסא, קמים ממקומם באמצע המפגש או העבודה, מדברים הרבה ובקול רם, אין להם סבלנות לשבת בארוחה - בקיצור, "מנוע טורבו". האימפולסיביים מתפרצים לדברי אחרים, לא מוכנים לחכות לתורם, לוקחים חפצים של אחרים. בכיתה נוכל לזהות אותם כמי שמתחצפים למורה, מסתבכים עם החברים והמורים ובמשך הזמן מקבלים תדמית של ילדים לא מחונכים ולא חברותיים שחושבים רק על עצמם.
למה חשוב הזיהוי המוקדם של הפרעת קשב וריכוז?
מעבר לשדרוג חיי הילדות של ילדינו ושדרוג ההורות שלנו, בידינו גם למנוע במידה רבה מאוד את הווריאציה הבוגרת של ההפרעה הלא מטופלת. לדוגמה, בוגר אימפולסיבי עלול לפתח דפוסי פעולה ללא מחשבה, להתחיל משימות ללא הכנה מתאימה, לא להקשיב להנחיות, לקבל החלטות חפוזות, לקנות ללא מחשבה ועוד.
המניעה של כל אלה היא באמצעות הזיהוי המוקדם. הגננת והמורה הם כתובת מעולה לזיהוי ראשוני (שכמובן מחייב אחר כך אבחון קפדני של איש מקצוע מומחה). הן רואות את הילדים במצבים מגוונים, ובהשוואה לילדים אחרים. הן יודעות מהן ההתנהגויות האופייניות לגיל, מהם שלבי ההתפתחות ומה מהווה סטייה משמעותית. על כן, חשוב לפגוש באופן חיובי וידידותי את הגננת או המורה ולשאול אותן את השאלות הבאות:
כיצד מתנהג הילד שלי ביחס לילדים אחרים?
האם יש לה קושי מיוחד איתו? איך הוא מתבטא?
מהן נקודות החוזק שהיא רואה אצלו וכיצד הוא משתמש בהן בגן/בכיתה?
באיזה אופן אנחנו, כהורים בבית, יכולים לעזור לו?
מהי צורת הקשר הנכונה שרצוי לקיים ביננו, כהורים, לבין המערכת החינוכית?
חשוב להקשיב לתשובות מתוך אמפטיה ורצון לשיתוף פעולה ולנסות בכל דרך למצוא חיבור חיובי ומבין. זה נושא קריטי.
וזיכרו, ילדים בעלי הפרעות קשב הם אנשים איכותיים ואינטליגנטיים, בעלי מעוף והשראה, רצון חזק ותושייה להגיע ולהשיג. ככל שנסלק מדרכם את המכשולים הנוירולוגיים שאיתם נולדו ונמנע את החסמים הפסיכולוגיים שמתפתחים בדרך, כך נהייה "הורים מיטיבים" יותר.
הכותבת היא מאמנת אישית מוסמכת להפרעת קשב ומנהלת מרכז "דרך מהות" של מכללת סמינר הקיבוצים
לפנייה לכתב/ת 
