למנוע עכשיו את הפיצוץ הגדול
המצב מייצר ריכוז מסוכן של אדי דלק ו"האביב הפלסטיני" יופנה לעבר ישראל. כדי להימנע מהניצוץ המסוכן חייבים לייצר תקווה - וכן, שחרור אסירים הוא חלק מזה. ראש השב"כ לשעבר משרטט את הדרך ליציאה מהייאוש ולקירוב בין העמים, למרות הכול
האביב הערבי לא הביא לעת עתה יציבות לאף מדינה שבה ביקר, אולם הוא הביא בשורה חדשה שממנה אי אפשר להתעלם - בשורת "הדמוקרטיה של ההמונים ולאו דווקא של הרוב". העמים במזרח התיכון הבינו לפתע את כוחם ואת יכולתם לחולל מהפכות ולהחליף משטרים. ההמון הבין כי אם יש מסה קריטית של אנשים לא מרוצים - גם אם אינם בהכרח רוב - השלטון יתקשה לשלוט.
אפילו בבחינה שטחית ניתן להבחין שמתקיימים אצלנו כל התנאים לכך שגם ההמון הפלסטיני יתעורר. בגדה המערבית הולך ומצטבר מתח ותסכול עצום של התושבים שחשים שאדמתם נגזלת מהם, שרואים מאחזים והתנחלויות נבנים חדשות לבקרים ואשר מפנימים שהמדינה שלה הם מייחלים מתרחקת מהם. אפילו הכלכלה כבר אינה משהו שאפשר להתנחם בו. כך, תחושות דיכוי וקיפוח מתעצמות, ובמקביל גובר והולך הזעם על ההתעמרות הבלתי פוסקת של מחבלי "תג מחיר" וחבר מרעיהם.
אולם מניסיוני, המסוכנת מכול היא התחושה שהולכת ומתפשטת בקרב ההמונים הפלסטינים של "אין עתיד אלא יש רק עבר". העבר אין בו שום דבר טוב, והעתיד, לבטח המשותף, אינו קיים יותר.
תמורות חברתיות עמוקות מתרחשות בדרך כלל באיטיות, לאורך שנים רבות ומתחת לרדאר של גורמי המודיעין והמחקר. אלו התקשו מאז ומתמיד לזהותן בזמן ובעיקר להבין מה יהיו ההשלכות של דור של צעירים פלסטינים ש"התחלף" (כ-70% מהאוכלוסייה מתחת לגיל 35), דור הרואה את תופעת "האביב הערבי" גועשת
בל נשכח כי גם בקרבנו, בחברה הישראלית, קיימים מתחים לא פשוטים בין הרוב היהודי למיעוט הערבי – מוסלמי או נוצרי – ואלו יכולים להיות מוזנים בקלות ממה שקורה ויקרה בינינו לבין הפלסטינים. ניסיון העבר הוכיח כי באירועים גדולים הפגינו הערבים אזרחי ישראל סולידריות עם אחיהם הפלסטינים, למשל באירועי אוקטובר 2000, בהפגנות הנרחבות במהלך "עופרת יצוקה", אירועים בהר הבית ועוד. על כן אנו חייבים לקחת בחשבון את הזיקה הזו.
כל אלו מהווים את אדי הדלק שהריכוז שלהם הולך ועולה - עד לרמה שבה גם ניצוץ קטן יחולל פיצוץ גדול.
יציאה משליטה
כשריכוז אדי הדלק כה גבוה, ניצוץ יכול להיות תאונת דרכים (הטריגר לפרוץ האינתיפאדה הראשונה בדצמבר 1987), פיגוע של מחבל יהודי בערבים, או אף פיזור הפגנה של ילדים ונערים שיסתבך כתוצאה מירי של חייל צעיר חסר ניסיון שייקלע למצב לא מוכר שיוביל להרג של מפגינים. אולי אפילו שמועה שתופץ ולא תוזם בזמן.
יציאה של ההמון הפלסטיני או הערבים אזרחי ישראל לרחובות היא תרחיש סביר לגמרי ולאו דווקא תרחיש קיצון. זה קרה בעבר אצלנו וזה התרחש בשנתיים-שלוש האחרונות בתוניסיה, בלוב, במצרים, בסוריה, בבחריין, בטורקיה ובאיראן. לכן אנו חייבים להניח שזה יכול להתרחש גם אצלנו.
נקודת האל-חזור קרובה מאוד
האם ניתן לצאת מהנתיב החד-סטרי המוביל לעימות האינסופי? ראשית נדרשות כאן כמה הנחות יסוד חשובות לצורך מיקוד:
• אסטרטגיית שתי המדינות לשני העמים היא האסטרטגיה המובילה את מדינת ישראל בהקשר הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אני תומך נלהב של האסטרטגיה הזו, אולם אני סבור שאנו קרובים מאוד לנקודת האל-חזור שממנה ואילך אי אפשר יהיה ליישמה בשטח.
• רוב רובן של בעיות המהות בסכסוך ממוקדות ביהודה ושומרון ובירושלים.
• הסוגיות המורכבות ביותר הן: הסדר הקרקעות, זכות השיבה, הסדר סוגיית ירושלים ובעיקר הר הבית והאגן הקדוש, והגבול המזרחי – בקעת הירדן.
• פיצול הרשות הפלסטינית בין פתח בגדה לחמאס ברצועת עזה הוא בעיה קריטית לשיחות וליכולת להגיע להסדר סופי ומלא.
• המפה הפוליטית הקואליציונית הנוכחית בישראל אינה מאפשרת יישום של הסדר עם הפלסטינים.
• חוסר האמון בין המנהיגים יקשה מאוד על הגעה להסדר (דוגמת ההסדרים הקודמים).
• האווירה הציבורית בשני הצדדים אינה מאפשרת לבנות הסכם, כל שכן ליישמו.
• כל הסדר מחייב פתרון בר-קיימא ויציב לאורך זמן של סוגיית הביטחון.
ולבסוף עולה שאלת השאלות הקשורה לכל אחת מן הנקודות, והיא – מה יגרום להסכם להיות אפקטיבי לאורך זמן?
האינטרסים שיחזיקו את ההסכם
מכיוון שהסוגיות שעל השולחן כבדות משקל וקשות לפתרון, היעד הראשון שאליו צריך לחתור הוא דו-קיום שיהווה תשתית להגעה בהמשך לשלום עם היונים המעופפות הנושאות במקורן ענפי זית. את הדו-קיום הזה חייבים לבנות על תשתית מוצקה של אינטרסים הדדיים שלה יהיו שותפים מספר מעגלים של "בעלי עניין".
המעגל המיידי הראשון חייב לכלול את בעלי האינטרס הרב ביותר שהסכם כזה יחזיק מעמד, שכן הם יפיקו ממנו את התועלת הרבה ביותר: ישראל, הפלסטינים, ירדן ומצרים. הכנסת ירדן ומצרים עמוק לתוך המו"מ בשלב מוקדם יחסית, קריטית להצלחתו ולעתידו של ההסכם שיושג בסופו. מעורבותן העמוקה של ירדן
על מנת להפוך את המדינות הללו לשותפות אמיתיות ולבעלות עניין בשימור ההסכם נדרש מארג של אינטרסים משותפים שייארג בקפידה במהלך המו"מ, דוגמת ביטחון, אנרגיה, מים, תחבורה, כלכלה וחקלאות. מארג זה, שיתורגם לסדרה של הסכמים ארוכי טווח בין שחקני המעגל הראשון, יוכל ליצור תלות הדדית בריאה בין כולן. ישראל, בעלת הנגישות האסטרטגית לגז, לטכנולוגיות להתפלת מים ולטכנולוגיות חקלאיות מתקדמות, יכולה להיות שחקן מרכזי ומשפיע ביותר בכל אחד מהתחומים הנ"ל.
במעגל השני צריכות להימצא סעודיה, טורקיה ונסיכויות המפרץ, שלהן יכולת לתמוך כלכלית ומדינית בהסדר שיירקם ולסייע ליציבותו. במעגל השלישי צריכות להיות ארה"ב, רוסיה, אירופה ושאר המדינות בעלות אינטרס מובהק בפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הן צריכות לייצר תמריצים חיוביים, מדיניים וכלכליים, לכל הצדדים המעורבים, להגיע להסדר.
רק בניית מארג של אינטרסים משותפים שיהפכו להסכמים אזוריים, יכולה להבטיח את שרידותו של הסכם השלום העתידי ואת מחויבותם של כל הצדדים אליו לאורך זמן. יתרה מכך – מחויבות עמוקה הבאה מתוך שותפות עמוקה של ירדן ומצרים בהסכם, עם רווחים ברורים לכל אחת מהן, יכולה להבטיח כי שתי המדינות ימנפו את האינטרסים שלהן אל מול המדינה הפלסטינית לכשתקום, ובכך יבטיחו את מחויבותה להסכם שייחתם - לאורך זמן. מחויבות זו מושתתת על תלותה של כל אחת מהמדינות באחרות לצורך התקיימותה ויציבותה כמדינה בת-קיימא – כלכלית, תשתיתית וביטחונית – שכן ערעור יציבותה יכול להשליך גם על השכנות.
מכיוון שסוגיית הפיצול בין רצועת עזה ליהודה ושומרון בלתי ניתנת לפתרון בטווח הזמן הנראה לעין, ומכיוון שרוב הבעיות הקריטיות מצויות בגדה המערבית, הסדר כזה צריך להתחיל ביהודה ושומרון בסדרה של מהלכים משמעותיים בוני אמון כבר בתקופה הקרובה, שיסייעו לייצר אווירה מסייעת לפתרון.
כך נייצר תקווה
איך מניעים תהליך כזה כאשר חוסר האמון בשני הצדדים הוא עמוק כל כך? חייבים לייצר תקווה. חייבים להוציא את הציבור הישראלי והפלסטיני מהתחושה שיש רק עבר ולהאמין שיש גם עתיד. בדומה לכלכלה במשבר, עצם קיומה של תקווה עשוי "לשמן את הגלגלים" ולסייע לתהליך של צמיחה ויציאה מהמשבר. איך עושים את זה?
ראשית - חייבים להאמין בדרך ולהתכוון אליה בכל מאודנו, ולפני כולם אותם אלו שבחרנו להנהיג אותנו ומצהירים שהם בעד שתי מדינות לשני העמים.
שנית - על מנת להעביר מסר ברור שמנהיגינו אכן מתכוונים לשלום, צריך לחולל שינוי דרמטי במפה הפוליטית הישראלית, שמשמעותו הקמת קואליציה חדשה
שבה ישתתפו המפלגות התומכות בהסדר שלום. על פי התמונה הפוליטית הקואליציונית כרגע, אין סיכוי להוביל מהלך של שלום בציבור הישראלי.
שלישית - בניית אמון אישי בין המנהיגים, שכן כל התהליכים המדיניים בינינו לבין הערבים נבנו על בסיס אמון שנוצר בין מנהיגים או שלוחיהם.
רביעית - המשך ניהול המשא ומתן באופן שקט וחשאי ככל הניתן עם מינימום הדלפות מתוכו עד לגיבוש מתווה של ממש.
חמישית - לשנות אווירה על ידי פנייה ודיבור של המנהיגים בשני הצדדים עם החברה הישראלית ועם החברה הפלסטינית.
שישית - לבצע מחוות נדיבות על מנת לחזק את התקווה ואת האמון בקרב ההמונים שמשהו אכן משתנה. שתי מחוות יכולות לתרום משמעותית לחיזוק התקווה:
• הראשונה והחשובה מכול היא הקפאה מיידית של ההתנחלויות בכל מה שאינו גושי ההתיישבות הגדולים.
• השנייה היא שחרור אסירים. על אף התנגדותי הנחרצת לשחרור אסירים תחת סחיטה של חטיפות חיילים או אזרחים, אני תומך בשחרור אסירים כמחווה יזומה של ממשלה לצורך קידום תהליך מדיני. מחווה כזו, בשל רגישותה הרבה בחברה הישראלית,
צריכה להתקיים בעיתוי האופטימלי ובאופן שימקסם את יעדיה.
שביעית – בעיתוי המתאים – ביצוע מהלכים נועזים של המנהיגות הישראלית דוגמת להופיע ברמאללה בפני פורום של בכירי אש"ף או של ראשי הפתח ובכירי הרשות, או הזמנת אבו מאזן להופיע בכנסת - על מנת לדבר שלום.
שמינית – Viability for Land. זו הנוסחה למשא ומתן שתכליתה מחד לאפשר קיימות למדינה הפלסטינית ומאידך לצמצם את חילופי השטחים. נכסים כאלו יכולים להיות למשל: מתן מוצא לים או לנמל, שותפות במתקני התפלת מים או אספקת מים, התחייבות לאספקת חשמל, אספקת גז, הקמת אזורי תעשייה משותפים לקידום הכלכלה ויצירת מקומות עבודה.
אני מאמין כי רק שילוב של מנהיגות אמיצה, חשיבה אסטרטגית, תיאום ציפיות, יצירת תקווה, חשיבה מחוץ לקופסה ושיח עם הציבור בשני הצדדים, עשוי לחולל תפנית שתוציא אותנו מהנתיב הנוכחי המוביל כמעט בוודאות להתלקחות הבאה.
Read this article in English
לפנייה לכתב/ת 
