הרשות החמישית: מרגש כמו ערימת מסמכים
הסרט העלילתי החדש על פרשת ויקיליקס מנסה לתאר את ג'וליאן אסאנג' כאידיאליסט נלהב בתחילה ואגומניאק בהמשך - ובסוף מפספס כל הזדמנות לניתוח רציני של דמותו או לדיון בכוחה של הרשת. "הרשות החמישית" מתאים רק למי שמעוניין עוד לנבור בנבכי הפרשה
ג'וליאן אסאנג' שונא את שני הסרטים שנעשו לאחרונה על אודות פרשת ויקיליקס. ברשימה שפרסם דיוויד קאר ב"ניו-יורק טיימס" הוא מדווח שאסאנג' הביע את מחאתו כנגד הסרט התיעודי שיצא מוקדם יותר השנה, ושכותרתו "ויקיליקס: סודות ושקרים" גובלת לטענתו בהוצאת דיבה, כמו גם את טינתו כלפי הסרט העלילתי "הרשות החמישית" ("The Fifth Estate") שלשמו נתכנסנו כאן.
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:
דובר מטעם ויקיליקס טען בשמו שהסרט מציג את האתר ומייסדו השנוי במחלוקת באור שגוי ונידון לכישלון מסחרי. אסאנג' עצמו אף העלה באתר מכתב פתוח לשחקן בנדיקט קמברבץ', שמגלם את דמותו, ובו התייחס לשקריותו של הסרט המבוסס על שני מקורות מפוקפקים, והגדיר אותו כמונע מ"אופורטוניזם פוליטי, נקמה, ומעל לכל פחדנות".
לגבי הכישלון המסחרי, אסאנג' צדק. הסרט שעלותו הוערכה בכ-28 מיליון דולר, הכניס עד כה כשלושה מיליון בארצות הברית. אשר לטענת האור השגוי - קשה לומר ש"הרשות החמישית", בבימויו של ביל קונדון ("נערות החלומות") לפי תסריט מאת ג'וש סינגר שמתבסס על שני ספרים בנושא, מציע איזושהי פרשנות מעניינת לדמותו של אסאנג'. זו שמצטיירת כאן מהווה בסך הכל גרסה יותר יהירה ואנטיפטית של מארק צוקרברג, כפי שהוצגה ב"הרשת החברתית" המוצלח בהרבה.
הסרט נפתח בחשיפתם הפומבית, בשנת 2010, של עשרות אלפי מסמכים צבאיים חסויים ושל מסרים דיפלומטיים מביכים שהודלפו לוויקיליקס על ידי חייל צעיר בצבא האמריקאי בשם ברדלי מנינג (לימים טוראית צ'לסי מנינג). מכאן חוזר הסרט כמה שנים אחורה, לרגע שבו אסאנג' פוגש בדניאל ברג (דניאל ברוהל), האקר גרמני שנשבה בכריזמה שלו וחזונו ומצטרף לוויקיליקס (ספרו של ברג הוא אחד משני המקורות עליהם מתבסס הסרט).
מגיבור עממי לתאוות כוח חסרת אחריות
חלקו הראשון של "הרשות החמישית" הוא זה שבו מוצג אסאנג' כאביר חופש המידע. מעין נביא-סייבר שחושף את כוחה האמיתי של הרשת בחשיפת שחיתויות ואינטריגות של מוסדות גדולים ומדינות, ובמלחמה למען שקיפות תוך שמירה על אנונימיות. אידיאליסט וגיבור עממי שמצליח לטלטל את העולם כולו בלחיצת עכבר, ומנהל את מלחמותיו באמצעות לפטופ. מי שמגדיר מחדש את השימושים בטכנולוגיה בשירות החירות.
זהו החלק בסרט שבו אסאנג' מוצג כלוחם ללא חת בשחיתות כלכלית (בנק יוליוס בר השוויצרי), בכת הסיינטולוגיה, בהפרת זכויות האדם בכלא גוונטנאמו ובזיופי בחירות בקניה. אסאנג', בשערו הלבן, עיניו הקטנות, מבטאו הזר ומזגו הקר, הוא הגיבור של העידן החדש. כמו צוקרברג והנערה עם קעקוע הדרקון, הוא ההאקר האקסצנטרי, האנטי-חברתי והמאוד-מאוד אבוד.
לעומת זאת, בחלקו השני של הסרט, זה שבו מתעמתים אסאנג' וברג סביב התוצאה הצפויה של פרסום בלתי אחראי של מסמכים צבאיים ודיפלומטיים רגישים, מוצגת אישיותו הדרמטית והבלתי מתפשרת של מייסד ויקיליקס באור ביקורתי. זהו המקום שבו מצדד הסרט חד משמעית בברג השקול, ומבקש להראות גם את צידו השני של המטבע דרך התמקדות בשניים מבכירי משרד החוץ האמריקני (לורה ליני וסטנלי טוצ'י), המנסים למנוע פגיעה ממשית באחד המקורות שלהם בלוב שעלולה לנבוע מהחשיפה.
כתוצאה, "הרשות החמישית" הוא לא יותר מאשר שיעור דרמטי בגבולות החופש שמאפשרת הרשת. ההערצה שחש ברג כלפי אסאנג' בחלק הראשון שמתחלפת בהתפכחות והסתייגות בחלק השני משקפת, במידה רבה, את יחסם של הסרט והצופים כלפיו. אומץ הלב, ההתרסה והאידיאליזם נחשפים כלא יותר מאשר תאוות כוח של אגומניאק, ואסאנג' הולך ונדמה בהדרגה כגאון מטורף, איש שחזונו יצא מכלל פרופורציה. בהתאם, ככל שהסרט מתקדם אל תוך האזור האפור של המוסרי והפוליטי - הוא הולך ונהיה דידקטי וצדקני.
"הרשות החמישית" מנסה לפענח במשהו את אישיותו של אסאנג'. כאשר הוא מוזמן לארוחת ערב בבית הוריו של ברג, הסרט מעמיד את המשפחתיות החמה אל מול זו הלא מתפקדת שאסאנג' חווה בילדותו. זהו הרגע שבו הוא נחשף במלוא שבריריותו, והפן המלנכולי של אישיותו הנרקיסיסטית מפציע לרגע. אך מעבר לכך, דמותו נותרת עמומה ומרוחקת, ושערו הלבן (הצבוע, כמסתבר), עיניו הקטנות, מבטאו הזר ומזגו הקר, הכמעט לא אנושי, מדגישים את עובדת היותו חידה שהסרט כמעט לא מתאמץ לפתור.
קונדון אף מגדיל לעשות, ובסיום הסרט מסכם לחיוב את פועלו של אסאנג' במונולוג נלהב שנושא עיתונאי ה"גרדיאן" הבריטי ניק דיוויס (בגילומו של דיוויד תיוליס) באוזני ברג. מיד אחר כך, אסאנג' (הפיקטיבי) מביע את דעתו המסויגת מהסרט על אודותיו, זה שבו צפינו זה עתה, מגדיר אותו כ"סרט אנטי-ויקיליקס", ופונה אל הצופים בתביעה לחפש בעצמם את האמת. עמוק כמו שיעור חברה בחטיבת הביניים.
את הדיון הלא ממש מעניין שמציע "הרשות החמישית" מלווה קונדון בעולם דימויים קלישאתי למדי שמייצגים את הרעיון של "רשת". אחד מהם הוא מה שנראה כחדר חדשות וירטואלי הממוקם ברקיע, ואמור להביע את מהותה של ויקיליקס. מי שמעוניינים בסיקור טלגרפי של סיפור ויקיליקס ימצאו בסרט את מבוקשם. מי שמצפים לדיון רציני בכוחה הבלתי מוגבל של הרשת - יתקשו להתלהב.
