"ישראל": טלוויזיה זה לא סטנד-אפ

על משכבם בלילות, על מה חולמים סטנדאפיסטים מוכשרים? אם "מלבי אקספרס", "שנות ה-80" ו"ישראל קטורזה" הן עדויות למשהו, הרי שכל סטנדאפיסט מאמין כי עמוק בנשמתו חבוי מולטי-טאלנט מתפרץ שטרם התגלה, אן שלפחות מגיע לו לקבל תוכנית משלו. מה יש, רק לעדי אשכנזי, אדיר מילר ונאור ציון מגיע? וליעקב כהן מגיע רק להנחות שעמומון בערוץ הראשון? מה פתאום. כולם רוצים, צריכים, יוצרים תוכנית ומחכים למישהו שיקנה. 

"המופע של רד ודביר": מצאנו את הכוכב הבא

"אקס פקטור": הנה בא הצונאמי

"בובה של מדינה": מצחיק למרות הכל

"ישראל". מישהו בדק מה יש בדיוק בסדרה?(צילום: תום זואילי)

ערוץ 10 קנה את המיזם של קטורזה. ייתכן מאוד שקנה על הנייר, בלי לבדוק מה יש שם בדיוק ומה הולך לאיבוד בין החלום לבין המרקע. כי מה שראיתי מצדיק אולי, בקושי, רכישה מנומסת מטעם הערוץ הראשון בראשית שנות ה-70 בערך, כשבדיחות אשתי-קונה-המון-נעליים ואנוכי-הבעל-הסמרטוט היו מרעידות אולמות של יצרני דחקות בפריפריה. האמת, ייתכן ששלושת המיזמים האחרונים, שכולם נוסחתיים, נרכשו כולם כקונספט: מישהו חשב שמיקי גבע פלוס המון ציצים ותחת בברזיל זה טוב לרייטינג. מישהו האמין שמרוקאים עם מבטא פלוס שלום אסייג זה שוס. מישהו שכנע מישהו שבדיחות אשתי-ככה-וככה יעבדו על כל המגזרים והפילוחים המוגשים למפרסמים.

שלומי קוריאט - היחיד שלעס את התסריט היטב(צילום: תום זואילי)

המישהו, צריך לומר, טעה בשלושת המקרים: הטובה מבין השלוש היא "שנות ה-80", וגם היא נחותה ביותר: כולן סובלות ממצוקת כתיבה שגורמת לי להסמיק מבושה – לא בגללי, אלא בגלל מי שכתב ומי שביים ומי שחשב כי הטקסטים הללו ראויים לא רק ללימוד בעל פה, אלא גם להגייה ממש מול מצלמות.

קטורזה מזמין את אשתו לארוחה במסעדת דגים לכבוד יום הולדת 40. היא שונאת דגים. הוא מכין לה מסיבת הפתעה בבית פלוס אוטו חדש. בתיווך הסלולרי ושתי סועדות אחרות נוצרת קומדיה של טעויות מאוד לא מצחיקות. הנה שלושה שוסים, הטובים ביותר שמצאתי לציטוט בפרק. לא צחקתם? לא אשמתי.

1. "זה לא חוצפה לשים פה אקווריום, הדגים המסכנים רואים מה קרה למשפחה שלהם", (קטורזה מגיב על אקווריום במסעדת דגים).

2. "ואת השניצל תירס אני עושה בסדר או שאתה רוצה לשלוח אותי לסדנת הפשרה במיקרו?", (אשת קטורזה, הילה סורג'ון, בתגובה למתנה של סדנת בישול ביתי שקיבלה מאלוף נעוריה).

3. "אשתי שולחת לי סמסים כל כך ארוכים שלפעמים אני צריך לשים סימניה" (קטורזה לסועדת מזדמנת).

לדעתי כבר הבנתם מה הולך גם אם לא צפיתם: קומדיית מצבים שבה קטורזה משחק את הנעבעך הישראלי הנשוי המצוי, ולצידו שלומי קוריאט משחק את הרווק המצוי לא פחות. הנשוי מדוכא ולא מובן אף שהוא מלא כוונות טובות, ונתון תדיר לעריצותה הרודנית של אישה שרוצה עוד ועוד – עוד מייבש כביסה שהוא לא יודע עליו (גיחי!) עוד נעליים מוסתרות בחדר הילדים (חחח!) ועוד הזדמנויות לבלות עם החבר ההומו שלה בריקודי עם, וטוב שהתברר שהוא הומו, אבל רגע, גם הומואים יכולים להימשך לנשים – בואו נבדוק את זה עם נדב אבקסיס שלגמרי במקרה מגיח בתפקיד אורח! (קורע!).

אפיון דמות - שמעתם על זה?(צילום: תום זואילי)

נניח לכתיבה ולקונספט כרגע. יש עוד שתי בעיות. האחת קרויה "אפיון דמות", וזה משהו שלומדים בקורסים בסיסיים בכתיבת תסריט. כמה שלא תרצה או תרצי ליצור דמות שצופים רבים מספור יגידו, "ואללה זה דומה לי", כלומר יגלו הזדהות ויסמנו את השבוע הבא בשלט, עדיין שומה עליך כתסריטאי/ת לבדל ולאבחן אותה מן הרקע הכללי, למען לא תהיה טאפט חד ממדי. אבל כאן חשבו שהטאפט פלוס החן הלא מבוטל של קטורזה יעשו את העבודה, וכאן טעו בגדול.

כי גם החן הזה הוא חן של מי שעומד לבדו באולם גדול, כל הכרטיסים נמכרו, ועליו לירות פאנצ'ים מדוייקים מדי חצי דקה ולחזקם בהעוויות ומניירות פיזיות מוגזמות למען יראו ויצחקו. בטלוויזיה דרוש בדיוק ההיפך: משחק מינורי, עדין, שמאפשר למצלמה להתמקד בייחוד של השחקן. בתנאי שיש לו. קטורזה? אין לו.

אז מה היה לנו: הרבה שנאת נשים וקצת הומופוביה, קומדיה של טעויות לא אמינות במשחק מוגזם ביותר – ושלומי קוריאט, שהיה היחיד שהרגיש בנוח בתפקידו ולעס את התסריט היטב. מספיק להישאר מול זה גם בשבוע הבא? האמת, כן. בשבוע הבא יש הופעת אורח של מוני מושונוב.