"כדי שאבא יראה את הילדים שלו הוא צריך להתגרש"
דניאל הרוש חלם שכשיהפוך לאב הוא ייצא עם ילדיו לטיולים בפארק, יחזור איתם בנחת הביתה, יקלח אותם ואפילו יקריא להם סיפור לפני השינה. אבל עם הולדתן של שתי בנותיו המציאות הקשה היכתה בו: בישראל אבות רואים את הילדים רק בסופ"ש. אז הוא הקים שדולה בכנסת שמטרתה לשנות את המצב
הרגע בו בני זוג מגלים בפעם הראשונה שבעוד כמה חודשים עולמם הולך להשתנות מהקצה אל הקצה ואל שמם יתווסף הטייטל המחייב "אבא" או "אמא" הוא רגע מטלטל. משקל כבד של אחריות מתיישב על כתפיך, מבלי שום כוונה לרדת מהן בשנים הקרובות. אני זוכר את הרגע הזה היטב. מבעד לאותו משקל כבד שנחת עליי באחת, בניתי לי עם עצמי את מודל האבהות האולטימטיבי.
כל החדשות, הטורים, המדריכים והכתבות בעמוד הפייסבוק של ynet הורים
זה היה מודל של אבהות נוכחת, מחנכת, כזו המשלבת חום ומתירנות לקשיחות והצבת גבולות. היו בה גם תמונות של ממש בהן ראיתי אותי ואת בתי לעתיד מטיילים בפארק, עוצרים לגלידה וחוזרים הביתה למקלחת וסיפור לפני השינה. ואז עלמה בתי הבכורה נולדה ובתוך מספר ימים שוק העבודה הישראלי פתח את מלתעותיו ובלע אותי ביחד עם מודל האבהות שלי. הסתבר לי שהיו לו תכניות אחרות לגמרי בשבילי.
עוד על אבהות בערוץ הורים :
אבא, ילד הוא לא רק עוד משימה לבצע
כשאבא מתפקד כמו רובוט: על הדיכאון ההורי
האבא הישראלי: דמות שולית ונטולת השפעה
הפער הזה בין הרצון להורות משותפת לבין המציאות הישראלית הקשוחה הוא נחלתם של מרבית ההורים בישראל. האמהות הן הנפגעות המיידיות. הן נאלצות לקחת, ברוב המקרים, צעד אחורה בקריירה. מחירי הגנים הגבוהים גורמים לא פעם למשפחה לעשות חישוב קר ולהבין שיציאת האם לעבודה לא משתלמת כלכלית, וכך מוצאות את עצמן אמהות רבות מוותרות הלכה למעשה על שאיפותיהן המקצועיות ונשארות לגדל את הילדים בבית. קולן של האמהות נשמע, ובצדק, בנושאים האלה לא מעט ולעתים נראה כי הן היחידות שמובילות את השיח.והאבות? רוב הזמן בדממת אלחוט. מי שיסתכל מהצד עשוי לחשוב שבאגף הזה הכל בסדר. גן עדן. האמת היא כמובן שונה לחלוטין. הקמת משפחה מכניסה אותנו למעגל קסמים מטורף. המעגל הזה מתחיל בנקודה בה החיים בישראל יקרים בצורה בלתי סבירה, והחיים עם ילד או ילדה הם כמעט בגדר התאבדות כלכלית. כדי לממן את המשפחה הצעירה צריך האבא לעבוד מסביב לשעון, על פי דרישות שוק העבודה האינטנסיבי בישראל. מכיוון שכך, הוא רואה את ילדיו רק בפיג'מות והופך בהדרגה לדמות שולית ונטולת השפעה אמיתית על חייהם. חוסר היכולת להיות שותף אמיתי לגידול הילדים מחד והצורך הקיומי לפרנס את המשפחה מאידך יוצרים תסכול עמוק ויום-יומי שמשפיע על חיינו בכל המישורים –- מול בת הזוג, מול הידים ומול המעסיק.
אבות רבים מרגישים זאת אך מעדיפים לשתוק. למה? כי החברה הישראלית ומערכת החוקים של מדינת ישראל עדיין לא רואה באבא שותף מלא לגידול הילדים. כל גילוי רצון שכזה נתקל בעיקום אף במקרה הטוב. תשאלו את עצמכם כמה אבות אתם מכירים שניצלו את האפשרות לקחת את חופשת הלידה במקום האם? כמה אבות אזרו אומץ וביקשו ממעסיקיהם לצאת פעם בשבוע בשעה שתאפשר להם להוציא את הילדים מהגן? כמה אבות נשארים בבית כשהילד חולה? סביר להניח שאתם לא מכירים יותר מדי כאלה, ואם כן כדאי שתבדקו איתם מהן התגובות שקיבלו מהמעסיקים שלהם ומהסביבה. התשובות לא יהיו מעודדות.
אין מדובר בתחושה סובייקטיבית. התסכול הזה מגובה בנתונים. ישראל ממוקמת במקום הרביעי מהסוף בין מדינות ה-OECD במדדי איזון בית-עבודה. נתון נוסף: בישראל ממוצע השעות השנתי של עובד עומד על 1,910 לעומת 1,765 שעות במדינות ה-OECD. ונתון אחרון: למרות שישראל היא מהמובילות בעולם במספר שעות העבודה, היא בין האחרונות בפריון העובדים (מקום 26 מתוך 34) עם 33.7 דולר לשעת עבודה. המשמעות: אין הלימה בין מספר השעות הרב שאנחנו עובדים לבין התפוקות שלנו. בהולנד, לשם השוואה, בה עובדים בממוצע 1,381 שעות בלבד בשנה, פיריון העובדים עומד על 60 דולר לשעה.
הבנתי שהזמן שלי עם הבנות לא מאפשר לי להיות האבא שאני רוצה להיות
"אי שפיות זה לעשות אותו דבר פעם אחר פעם ולצפות לתוצאות שונות", אמר אלברט איינשטיין. על פי הנתונים הנ"ל שוק העבודה בישראל סובל מחוסר שפיות. אחרת אין דרך להסביר את העובדה שמהעסקה הזאת נפגעים כולם: האבות, האמהות, הילדים ואפילו המעסיקים, והשוק רק ממשיך להגביר קצב מבלי להביט לאחור.זהו תהליך מסוכן מאוד לחברה הישראלית משום שחברה חזקה בנויה מקהילות חזקות, וקהילות חזקות בנויות מתאים משפחתיים חזקים. ברגע בו נפגע התא המשפחתי כל השרשרת הזאת עלולה להתפרק.
וכאן צריכים האבות להתעשת, לוותר על הבושה והדעות הקדומות ולצאת למאבק משותף עם האמהות כדי להחזיר את שוק העבודה הישראלי אל מחוזות השפיות. זו הסיבה בגינה הקים ח"כ איתן כבל את שדולת "הורות בעידן של קריירה", שתתכנס לראשונה השבוע.
כמו הרבה תהליכים גדולים גם היא קמה כתוצאה משיחה קטנה. בשנתיים וחצי האחרונות אני משמש כדוברו של כבל. הגעתי אליו אדם נשוי אך נטול ילדים, והיום כבר יש לי שתי בנות - עלמה ושקד. כשהבנתי שהזמן שלי איתן לא מאפשר לי להיות האבא שאני שואף להיות, ואחרי פגישה עם חבר שכבר הספיק להתגרש וסיפר לי שמאז הוא נמצא הרבה יותר עם הילדה שלו, ניגשתי אל כבל לשיחה שהתחילה במשפט: "הגעתי למסקנה שכדי שאבא יוכל לראות את הילדים שלו הוא צריך להתגרש".
המשפט הזה פתח פתח לדיון מרתק ביננו על אבהות, שילוב בין קריירה למשפחה ושוק העבודה בישראל. בסיומו החלטנו להקים שדולה בכנסת ולקדם את השיח הציבורי בנושא. פרסמנו על כוונה זו בדף הפייסבוק של כבל. תוך דקות הוצפנו בפניות מהורים, עמותות, ארגונים וגם אנשים פרטיים שהנושא בנפשם. הבנו שנגענו בעצב פתוח בחברה הישראלית.
המטרה: לגבש חקיקה ידידותית להורים
קפיצה של שנה קדימה, והשבוע יישבו מסביב לשולחן אחד בכנסת, בפעם הראשונה, אבות, אמהות, מעסיקים ונציגים של המדינה כדי לדבר על הדברים ולנסות למצוא את הנתיב לפיתרון. ברור לכולנו שזה לא יקרה ביום או ביומיים, אלא כי מדובר בתהליך ארוך של שינוי תפיסתי ועקירת נורמות שהשתרשו בישראל ב-30 השנים האחרונות מאז פורקה לאיטה מדינת הרווחה.
השדולה תפעל בשני מישורים המשלימים זה את זה. הראשון הוא הציבורי: עלינו לעורר שיח בנושא ולתת את הלגיטימציה להורים לדבר עליו גם בינם לבין עצמם, ובעיקר בינם לבין המעסיקים. כשהשיח הזה ישתרש והקרקע תהיה פורייה נגבש חקיקה מתקדמת שתפקידה יהיה להפוך את שוק העבודה בארץ למקום ידידותי ומפרה עבור הורים.
מדינות רבות בעולם כבר צועדות בכיוון משום שהן מבינות שמצב בו האדם משרת את הכלכלה הוא מצב מעוות, וכי הכלכלה היא זו שאמורה לשרת את האדם. חשיבותם של שירותים והטבות להורים עובדים המעוגנים בחקיקה, אשר חותרת להשגת איזון בית-עבודה, הופכת למובנת מאליה במרבית המדינות המפותחות והארגונים הבינלאומיים. גם המעסיקים הפרטיים הפנימו את העובדה כי פיתוח מדיניות התומכת באפשרות לאזן בין עבודה ומשפחה משרת את האינטרס הארגוני והחברתי כאחד. עכשיו הגיע הזמן ליישם את כל אלה גם בישראל.
הכותב הוא דוברו של ח"כ איתן כבל וממקימי השדולה "הורות בעידן של קריירה" שתתכנס לראשונה ביום רביעי ה-13.11.13 בשעה 15:00 בכנסת
לפנייה לכתב/ת 
