"שרקייה": הנגב עדיין לא פורח
הדרמה הריאליסטית "שרקייה" זכתה אמנם בפרס הגדול בפסטיבל ירושלים אשתקד, אך דומה כי היא מתאימה יותר למסך הקטן. ובכל זאת, סרטו של עמי ליבנה העוסק בחייהם של הבדואים בנגב ראוי לצפייה בגלל צניעותו ובגלל היושרה והכוונות הטובות, גם אם הוא נוטה ליבשושיות שלא מותירה רושם
במהלך הצפייה ב"שרקייה", סרטו של עמי ליבנה לפי תסריט שכתב גיא עפרן, שזכה בפרס הגדול בפסטיבל הקולנוע ירושלים אשתקד, קשה שלא לחוש שמדובר למעשה בדרמה טלוויזיונית שהתארכה מעבר למידותיה.
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:
משך כל 84 דקותיו הסרט עוקב אחר צעיר בדואי (עדנאן אבו ואדי) העובד כמאבטח בתחנה המרכזית של באר שבע, ומתגורר יחד עם אחיו וגיסתו בהתיישבות לא חוקית המיועדת להריסה על ידי הרשויות.
ואולם, להבדיל מסרטים שהפכו את ההתבוננות המתמשכת בגיבורים שלהם לחוויה אסתטית, רגשית ומוסרית מהמעלה הראשונה (ע"ע "רוזטה" של האחים דארדן) - התוצאה במקרה שלפנינו מתבררת כטריוויאלית ככל שהעלילה מתקדמת.
השימוש במושג "עלילה" עלול להטעות. שכן "שרקייה" מבקש להביא שגרת חיים שמופרת (ואולי לא בפעם הראשונה) על ידי צו ההריסה שהוציאו השלטונות הישראליים. שגרה זו כוללת גם את עבודתו של כמאל כמאבטח באחת הכניסות הצדדיות לתחנה, ופנייתו אל הממונה עליו כדי שיעביר אותו לשער הראשי צוברת גם משמעות סמלית של תביעה להכרה בו ובפזורה שהוא מייצג.
לאחר שניסיונותיו להפר את רוע הגזירה נכשלים (הממונה על המחוז מציעה לו ולמשפחתו להצטרף לאחד מיישובי הקבע, אך הוא מסרב בטענה הלא מנומקת ש"שם אי אפשר לחיות"), כמאל נוקט בצעד המצביע על תמימותו וייאושו. הוא מחליט לשתול מטען דמה בלב התחנה המרכזית, "לגלות" אותו, ולמנוע כביכול אסון כבד. הפיכתו לגיבור לאומי תיצור מודעות ציבורית למצוקתו, שכמאל אינו מתיימר להציגה כמשותפת לציבור רחב יותר.
הטיפול של הסרט בהיבט הזה איננו מספק. נכון הוא שכמאל וסיפורו פותחים לרגע את מהדורות החדשות, אך ההתעלמות מהם בהמשך נדמית יותר כמו הכרעה דרמטית מאולצת ודידקטית. כאילו היחס האטום והמתנשא שזוכה לו כמאל מצד נציגי הממסד הישראלי (גם אלה שהם לכאורה שותפיו לעבודה) הוא משהו מובנה חברתית, ואפילו הפיכתו ל"גיבור" אין בה כדי לשנות זאת.
לכל אורך הצפייה בסרטם של ליבנה ועפרן נודדת המחשבה ל"עטאש-צימאון", סרטו המופתי של תאופיק אבו ואיל, שהפליא באופן התבוננותו בבני אדם על רקע הנוף השומם שבתוכו מתנהלים שגרת חייהם (שם מדובר היה במשפחה ערבית המתגוררת במעין שום מקום, ומתמודדת עם רודנותו של האב העריץ). אך בעוד מבטו של אבו ואיל העניק להתרחשות, לסביבה הפיזית והאנושית שבמרכזו, מימד מיתי ואלגורי שתורגם לעולם חזותי בעל עוצמה נדירה - היבטים אלה נעדרים מ"שרקייה", והופכים אותו לסרט שמידת העניין בו נותרת, למרבה הצער, מוגבלת.
אז מה כיוון הרוח?
"שרקייה", לזכותו, אינו מנפנף אצבע, נמנע מצדקנות, ולא מטיף כנגד יחס המדינה לפזורה הבדואית. זה, במילים אחרות, לא עוד מניפסט פוליטי-חברתי ההולם בראשו של הצופה. הגיבור השתקן שלו מנהל מאבק הישרדות על הבית, והעובדה שה"בית" הזה אינו אלא גיבוב פח, יריעות וקרשים הופך את שיאו של הסרט, מבלי לחשוף כמובן, לנוגע ללב, ובד בבד מעניק לתמונת הסיום צביון אירוני ואפילו הרואי.
אין זה הסרט הישראלי הראשון שעוסק בפזורה הבדואית. קדם לו "אספלט צהוב" (2001) של דני נוקיו ורטה שגולל שלושה סיפורי מדבר. לזכות שני הסרטים ייאמר, שהם נמנעים מאותו מבט חיצוני-אנתרופולוגי שמאפיין לא פעם את ייצוגו הקולנועי של ה"אחר". ליבנה עוקב (בעזרת מצלמתו הרגישה של בועז יהונתן יעקב)
אחר הגיבור שלו - כמקובל בסרטים "מינימליסטים-ריאליסטים" מסוג זה, מי שמגלם אותו חסר כל ניסיון קולנועי קודם - מתוך אמפטיה וכבוד, אבל נדמה שבכך מסתכם יחסו כלפיו, ויש משהו באיפוק היתר שהסרט כופה על הדמות שנדמה כמניירה.
ועם זאת, כדאי לראות את "שרקייה", בעיקר משום שהוא מייצג קולנוע ישראלי שמבקש ללכת בכיוון שונה. הסרט לפחות לא חוטא באותה שביעות רצון עצמית, אותו נרקיסיזם שמאפיין כמה מהסרטים המהורהרים והרציניים-לכאורה מתוצרת מקומית שפקדו בשנתיים-שלוש את המסכים כאן, ומבלבלים בין מראית עין אמנותית לאמירה.
אך יושרה וכנות אמנותית לא תמיד מספיקות, ובהיעדר נפח חווייתי של ממש התוצאה היא סרט מעט סתמי המותיר אחריו שובל דק של דימויים יפים, שהולכים ומטשטשים ברוח המדברית.
