ברחוב הנשמות הגזעניות

אני אוהד הפועל תל אביב, רבים אומרים שלא רואים עליי. אני יותר מתאים לקהל של בית"ר, שאותם אגב אני לא שונא. חלק גדול מהם חברים טובים שלי. אני מנסה להסביר למה זה לא נכון לחשוב בצורה של שחור ולבן, כן ולא, אלא יותר במובנים של רצף וזה לא כל כך הולך לי. בימים האחרונים נראה שהחברה הישראלית מצליחה יותר מתמיד לחשוף את פרצופה הגזעני והנלוז, והכול בגלל שתי לוויות ואף לא חתונה אחת.

זה התחיל עם מותו של גדול פוסקי הדור, הרב עובדיה יוסף. כמה וכמה אנשים לא אהבו את העצב הנורא וההתכנסות של כשמונה מאות אלף איש במפגן הכוח הגדול ביותר אי פעם במדינת ישראל על מנת לתת כבוד לאיש ולזכרו. קראו להם פרימיטיבים, כת, חסרי דעת, נבערים ועוד כהנה וכהנה. אבל האנשים בשלהם, הם הלכו אחר איש שסימל עבורם יותר מכל את מה שהם ראו בו "ישראליות".

עוד בערוץ הדעות של ynet:

אם תרצו, ניפגש עם אבו מאזן / יובל גוטביר

ואז הלך לעולמו אריק איינשטיין, אותו אוהד ספורט והפועל תל אביב כה מוכר ידוע ואהוב. האיש, שחשוב להזכיר, ניסה לבעוט ולמרוד כמעט בכל מוסכמה של החברה שבה גדל. רק על מנת להזכיר לאלו מאיתנו בעלי הזיכרון הקצר, אותה "ארץ ישראל ישנה וטובה" שרבים מאיתנו עורגים לה, אריק וחבורתו עשו הכול על מנת לבעוט בה, לנתץ ולהרגיז אותה חדשות לבקרים. במוזיקה מרדנית, ביגוד מוזר, זקנים, חיי קומונה עם שחרור מיני, צריכת סמים ואלכוהול וייבוא תרבות, רחמנא ליצלן היישר ממחוזות הגולה. מה שאיינשטיין וחבורתו אמרו אז לאותה ארץ ישראל הישנה והטובה הוא לדידי: "עופי לנו מהעיניים, אנחנו עושים כאן משהו חדש, שלנו!".

ואז שוב קמו להם כל אותן ה"נשמות הטהורות" שמצאו בעניין קרדום לחפור בו על מעמדם ההולך ופוחת בעיני הציבור הישראלי והופ מצאו את הסולם לצאת ממרתפי השיכחה חזרה לתודעה הציבורית, ומה יותר קל מאשר לדבר קצת גזענות ושנאה. והרי הקרקע כבר הוכנה להם על ידי הפארסה של משטרת ישראל בפרשת אייל גולן. קשרו את שמו של האמן המושמע ביותר והפופולרי ביותר לחשדות בבעילת קטינות ולהאשמות בעבירות מס. והכול ברצף. נראה כאילו מישהו אמר שאם לא ניתן לטפול עליו את נושא שערוריית המין, נעבור למשהו אחר.

ואז הגיעה ההדרה, הגזענות והשנאה - גולן מול איינשטיין. הוא לא ישראלי, הוא הכי ישראלי, הוא זמר מזרחי, זה מייצג את ארץ ישראל הישנה והטובה, ואילו זה את התדרדרות הערכים בישראל. כמה גועל, כמה סחי, ומדוע? שהרי אריק, ינוח על משכבו בשלום, לא חיפש וכעת גם לא יחפש את הכבוד או הכתרים הללו. לאריק לא אכפת היה למי יקראו ישראלי. זה לא סיפור האב, הבן ומשרד האוצר. זה איש אחר, צנוע, נעים הליכות ובעיקר לא מחפש כבוד, שהרי גם בחייו הוא לא הסכים לבוא ולקבל פרסים שניתנו לו.

אז למה הם עושים זאת? הם קושרים לו כתרים לא משום שהם אוהבים את אריק או את שירתו. הם עושים זאת משום שהם שונאים את האחר יותר מאשר אוהבים כל דבר אחר. הם עושים זאת משום שהם רוצים להאדיר את עצמם, לנסות ולבסס את מקומם בהיסטוריה, הם עושים זאת משום שהם פחדנים. המיתוס של ארץ ישראל הישנה לא קיים יותר וספק אם היה קיים אי פעם - מה שיש הוא המהות והוא הווה, תשתלבו או שפשוט תשתקו.

לאור כל אלו, אני הני זובידה, אוהד הפועל תל אביב קורא היום: יאללה בית"ר! הגיע הזמן שקצת תשתקו, געזנים, ותבינו שאותי, כמו רבים אחרים לא מניעה שנאה, אלא, בראש ובראשונה, אהבה - ומה יותר ראוי מהמילים הבאות: "יש בי אהבה והיא תנצח".

ד"ר הני זובידה, מרצה בכיר בחוג למדע המדינה, המכללה האקדמית עמק יזרעאל ובעל הבלוג "ביקורת ולא בהכרח בונה"

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il