"שש פעמים": לנצל בלי להתנצל
לא, הדרמה הפרובוקטיבית "שש פעמים" אינה קשורה בפרשה שעלתה לכותרות לאחרונה, אולם גם כאן יש נערה תמימה המנוצלת מינית בחיפוש אחר מקובלות חברתית. חבל שהדיון המעניין לכשעצמו מתפתח כשיעור חברה יותר מאשר סרט טעון בתוכן
קשה להתעלם מהתחושה ש"שש פעמים", סרט הביכורים של יונתן גורפינקל, הוא (עם שוך הרעש והצלצולים) יצירה דידקטית, גם אם מרשימה בהחלט. בסופו של הסרט, אתה מוצא עצמך תוהה אם מוצע בו יותר מאשר חומר לשיעור חברה סוער, והתשובה היא - לא ממש.
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:
הסרט (שאת התסריט לו כתבה רונה סגל על בסיס מעשה שהיה - אינוסה של תלמידת תיכון מרמת השרון על ידי חמישה מחבריהּ) אומר שמעשים נוראים מתבצעים גם בשכונות יוקרה על ידי ילדי קצפת. מבחינה זו, הוא משרטט בחריפות את דיוקנאותיהם של בני נוער מפונקים מבית טוב - את עולמם הציני, הריקני וחסר הרחמים. מסייע לו בכך צוות שחקנים צעירים, בלתי מוכרים ברובם, שמעניקים לסרט מידה נדירה של אותנטיות. לעיתים נדמה כאילו אנו צופים בפיסה של תיעוד.
מקובלת מקבלת
במרכזו של "שש פעמים" נערה, גילי שולמן (סיון לוי), תלמידת תיכון מהרצליה, המנסה לרכוש את מקומה בחברת התלמידים המקובלים באמצעות גופה ומיניותה. היא עושה ביד לאחד, מוצצת לאחר, נדפקת מאחור על ידי גברבר שלישי, ואפילו חושפת את שדיה בהתרסה בפני אחיו בן ה-13 של אחד מהם. השימוש בשפה הבוטה כאן הוא מכוון - הסרט עצמו לא בוחל בתיאורים גרפיים של כל אחת מהפעמים שבכותרת.
גילי מסתובבת בחברת עמרי (אביתר מור), שאינו רואה בה אלא גוף סקסי שאפשר לנצלו, ותומר (רועי ניק), שדווקא מגלה בה עניין, אך נגרר בעקבות חברו. גילי עצמה רואה בשניים - ובמיוחד בעמרי היהיר - אמצעי לממש את פנטזיית ההתקבלות שלה. בית הוריה הבורגנים הלוא ממוקם מעברו הלא נכון של רחוב שבו שוכנות גם חווילות פאר, וגילי נוטעת בקרב חבריה החדשים את הרושם שהיא מתגוררת באחת מהן.
הסרט נמנע בתבונה מלשפוט את הדמות הנשית שבמרכזו, שבנכונותה להשפיל את עצמה יש משהו שמזכיר את גיבורת סרטו של לארס פון טרייר, "לשבור את הגלים" (1996). זוהי אחת הדמויות הנשיות היותר מורכבות שנראו לאחרונה בקולנוע הישראלי, דווקא משום שהיא חותרת תחת ההגדרה הסכמטית של קורבן. הסרט כמו מפציר בצופים שלא להתייחס אליה בצורה חד משמעית, והאמביוולנטיות שאנו חשים כלפיה נתמכת בהופעתה המדויקת של לוי, זוכת פרס אופיר לשחקנית המצטיינת, שיש בה משהו מתריס ובוגר יותר מזו של הגברים-בהתהוות שמסביבה.
לו היה "שש פעמים" - הסרט מחולק לשישה פרקים שבמרכז כל אחד מהם מעשה ניצולהּ המיני של גילי - מתמקד בגיבורה הנשית בלבד, נראה שהתוצאה היתה אפקטיבית יותר. אבל הבחירה להעמיד ברקע גם את אטימותו של עולם המבוגרים מעניקה לסרט אותו מימד דידקטי לא רצוי.
הוריה של גילי מבליחים לרגע בשתי סצינות קצרצרות המתארות את ניכורם מבתם, ואילו הוריו של עמרי אינם אלא סטריאוטיפ של נובו-רישים וולגריים ואטומים. כאשר אנו חוזים באחיו הצעיר (באפיזודה השישית והחלשה ביותר), שאינו אלא קריקטורה שלו - האמירה של הסרט הופכת לשטחית.
היעדרם של ניואנסים בעיצוב דמויותיהם של בני הנוער המבוססים (הבנים הם ערסים צפונים, ואילו הבנות מזכירות את קשת ליבליך וחברותיה ממערכוני "ארץ נהדרת") - הופכים את הדיוקן הדורי,
הקולקטיבי, שמשרטט הסרט לפשטני משהו. הדמות הזכרית היחידה בסרט שמשדרת מורכבות כלשהי היא זו של שבת (ניב זילברברג), הבן השלישי בחבורה, שדמותו נוגעת לרגע ללב והיא היחידה, כך נראה, שניצולה של גילי מרעיד בה מיתר. אך היעדר העניין בו מצידה הופך גם אותו לזאב בעור של כבש.
"שש פעמים" הוא יצירת ביכורים מבטיחה, אך כזו שאינה מותירה חוויה רגשית של ממש, ושמידת העניין שהיא מעוררת מוגבלת. כזו השמורה לדיון כיתתי בסוגיה "עד כמה רחוק היית מוכנה ללכת כדי להיות מקובלת". לזכותו של גורפינקל ייאמר, שמצלמתו אינה מנצלת את גיבורת סרטו כמו חבורת הבנים שמסביבה - עניין שאין לזלזל בו כלל ועיקר - אבל מה שנשמע בסופו של הסרט הוא הצלצול להפסקה.
