לשמור על צניעות זה לא הדרת נשים

הם מתנגשים ללא לאות, ללא מנוח. נדמה שאין סותרים מהשניים האלה, הגם שהם אינם סותרים כלל – "רב תרבותיות" ו"הדרת נשים" – שני הדגלים שבמובנם המקובל, קוראים לסובלנות ולכבוד האחר.

<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו  >>

עוד טורים של הרב רפי פוירשטין :

• פרשת גולן: הורים, שמרו על בנותיכם
• זה מתחיל בברית מילה, ונגמר בהתבוללות
  

"רב תרבותיות", לפי גורביץ' וערב באנציקלופדיה הנפלאה של הרעיונות שלהם, "דוברת בלשון רבים, היא מציעה מצבי הטרוגניות וריבוי כחלופה לתרבות הומוגנית, היררכית באופייה ודכאנית במהותה".

משמע, שנושאי דגל הרב-תרבותיות מבינים שבעולמנו חיים בכפיפה אחת אנשים בעלי תפיסות עולם שונות, משונות ואולי אף הפוכות, וכי יש לאפשר להם לנהוג לפי אמונתם, כל עוד היא אינה פוגעת באיש. דגל ה"הדרה'" יוצא נגד "הוצאה מהכלל ודחיקה לשוליים" (שם), במקרה זה של נשים.

שיקולים של צניעות

מה לעשות כששני הערכים האלו מתנגשים זה בזה? הנה, סוגיית ההפרדה בין נשים וגברים בבית הכנסת: הרב יעקב אריאל מאמין בכל לבו, שהוא איננו מתכוון להפלות נשים באשר הן נשים. עבורו, מושג "הקדושה" מצריך הפרדה מסוימת בין המינים.

הרב אריאל מחייב את שיתופן המלא של נשים באקדמיה או בפוליטיקה, ומעולם לא שמעתם אותו יוצא כנגד מנהיגותן של נשים.

אך בה בעת, האופן שבו הוא תופס את בית הכנסת, מחייב אותו גם לשיקולים של צניעות, כפי שהיא נתפסת בהלכה. אמנם ניתן להתווכח עם גישת ההלכה, ניתן אפילו לכפור בה, אך לא יכול להיות שמטעמי ליברליות, יותקפו גברים ונשים שרוצים להתפלל בבית-כנסת מופרד. מה קרה? האם כולם חייבים לקבל על עצמם קודים תרבותיים של ערבוב בין המינים? אדם יכול להאמין בנחיצותו של שילוב נשים מלא, ועם זאת לחייב הלכות צניעות מחמירות בבית הכנסת שלו.

היתממות קדושה

התוקפים בשמה של הליברליות, לוקים בלא מעט שטחיות, כשהם כוללים כל תופעה שאינה עולה בקנה אחד עם אורח החיים שלהם,

בקטגוריית "הדרת נשים". ישנם טעמים אחרים לתופעות בחיינו המורכבים, שאינם נמנים על "הוצאה מהכלל ודחיקה לשולים", צניעות למשל.

כן, ייתכן שיש יהודים שמפרשים אחרת את המושג צניעות, אבל מכאן ועד להאשים את כל מי שחושב אחרת מהם ב"הדרת נשים" - הדרך ארוכה. הרעיון המבורך של "רב תרבותיות" קורא לנו להאזין לעומק לשורשיהם העמוקים של נוהגי חיים, במקום לנקוט עמדה שיפוטית פשטנית. ובמיוחד הוא מבקש מאיתנו לא לעשות שימוש בטקטיקה הזולה של הגחכת העמדה השנייה.

המבקרים יאמרו: תראה על מה הם חושבים בתפילה, על עומק המחשוף ועל אורך השרוולים. אני ממש אוהב את ההיתממות הזאת, כאילו אנשי פרסום ועורכי אתרים נאורים אינם בוחנים את עומק המחשוף, לפני שהם בוחרים בגוף הנשי שיעטר את דף הבית או הפרסומת שלהם. כאילו אנו חיים בעולם נטול מיניות, וכאילו לא ניתן לבחור, לפחות בטריטוריה מסוימת, לצמצם במודע את השיח המיני. איזו היתממות קדושה וטהרנית.

דווקא הליברל צריך להיות זה שמגן על זכותם של בני אדם בעלי דעה ובחירה חופשית, לבחור באורח החיים הנראה להם. והנה האבסורד, יש עמדות ליברליות ודורסניות, ויש עמדות לא ליברליות אך סובלניות.

ערבים זה בזה

ניתן להחליף את השיח המערבי הזה במושג הלקוח מפרשת השבוע שלנו. יהודה אומר ליוסף, טרם הוא מזהה אותו כאחיו, כשהוא עדיין  רואה בו שליט מצרי המאיים לכלוא את אחיו בנימין: "כי עבדך ערב את הנער" . הבטחתי לאבי יעקב, כי אשיב את בנימין חי אליו, אומר יהודה. ערבתי לו. ואם לא אשיב אותו אחטא לו כל הימים, מוסיף יהודה.

נדמה לי כי הביטוי "ערבות" קשור לשורש ע.ר.ב.ב. אני מעורבב עם אבי ומעורבב עם אחי ולכן, אני ערב לשניהם,

אומר יהודה. הוא לא אומר שהוא אוהב את בנימין, גם לא אביו, יעקב. הוא אומר שהוא חלק מהם והם חלק ממנו. מכאן הביטוי "כל ישראל ערבים זה לזה", ולפי אחת הגרסאות "ערבים זה בזה".

שיח הערבות נובע מתוך מחויבות לאחר ולשונה: לחרדי, לדתי, למתנחל, לשמאלן, ליוצא אתיופיה, לעולה ממדינות חבר העמים, למזרחי, ליוצא קווקז, לגבר ולאישה. שיח הערבות נובע מתוך דאגה, ולא מתוך תוקפנות.

אז אני כרב קהילה, שנחשף לקולות של נשים דעתניות, משכילות, תלמידות-חכם, החשות שהן זקוקות לביטוי, משתדל לעשות כל מאמץ, שחכמתן, תבונתן וכושר מנהיגותן יקבלו ביטוי בקהילה שאני הרב שלה. חיי הקהילה הם יותר מאשר התפילות, והן מאפשרים ביטוי נרחב ולאו דווקא בעת התפילה.

לעתים, מי שמנסה להכניס את החיים לקופסא, נשאר רק עם הקרטון ביד.