הדרה: זה מתחיל בי, זה ייגמר בךָ
בבית שמש מסלקים אותן ממדרכות, בעיתונות החרדית מטשטשים את פניהן - ובירושלים מורידים אותן מעל במות הבידור. אבל הדרה היא מנגנון מתגלגל, שתחילתו בעלייה לרגל, שבה נצטוו רק מי שלא מפריעים לחגיגה של כלל הציבור. היום זה אנחנו - מחר זה אתם
כל הארץ הדרות הדרות
לפני כשבוע התקיים פסטיבל "צלילים בעיר העתיקה" בירושלים. הנה כמה דברים שכתבו בדף הפייסבוק שלהם חברי תזמורת 'מארש דונדורמה' שהשתתפה בפסטיבל: "ביקשו מאיתנו לבטל את המופע שלנו, בגלל לחץ של החרדים וחשש מתגובתם, כיוון שיש לנו שתי בנות על הבמה: נעה ולואיזה היקרות. היו אנשים בעלי השפעה ומעמד שביקשו שנשים לא תופענה על בימת הפסטיבל הזו, והיה הרכב שהופיע באירוע לפני מספר ימים, והזמרת שלו הורדה מהבמה".
<< פסח בארץ ובעולם - גם בפייסבוק שלנו. כנסו >>
נועה ולואיזה עלו על הבמה, אך הזמרת ליאת ציון מלהקת "דיוואן הלב" הורדה לאחר הופעה אחת בלבד, לדברי הלהקה "בבוטות", ואף "לאחר שהיה לחץ גדול של חרדים, שאיימו כי אם הזמרת לא תרד, הם 'יפוצצו' את שאר ההופעות".
באותו זמן בערך, נשים נחושות מבית שמש דרשו מהעירייה להפעיל את ריבונותה ולהגן עליהן מפני בריונים שתלו את שלט הרחוב הזה: "הנשים מתבקשות להימנע ממעבר / שהייה במדרכה זו, המשמשת מעבר לבאי בתי הכנסת".
אפילו קיצוני בית שמש מצליחים להפתיע את עצמם ביבוא טירופי צניעות מרחובות מאה שערים. ועוד לא דיברנו על מחיקת פניהן של קורבנות שואה בעיתונות החרדית, לצד רגעים מדירים רבים ונוספים.
"יראה כל זכורך"
בקריאה בתורה של שבת חול המועד פסח מתוארת מצוות העלייה לרגל (שמות ל"ד, כ"ג): "שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה
כָּל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי הָאָדֹן ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל".
אני לא רוצה להיות קטנונית, אבל לפעמים אני לא מצליחה להיות אחרת. הצירוף הלשוני "כל זכורך" מעלה על פני חיוך עצוב, הוא מייצר תעתוע, שכן "כל" היא מילה מכלילה. "זכורך", בהקשר זה, היא מילה מדירה. מצד אחד – הכל, ומצד שני – רק הזכרים. אז כולם צריכים לראות את פני אלהים בבית המקדש בשלושת הרגלים, או רק הזכרים? ואולי הזכרים הם הכל?
"הכל חוזר עליך"
זה נכון, וזה לא מעורר שמחה לאיד. הדרה היא הדרה ומי שחושב שמותר להוציא אדם אחד מהקהילה, יגלה במוקדם או במאוחר שהוא עצמו מועמד להדחה. הנה, כשהתלמוד דן בצירוף המכליל-מדיר "כל זכורך" הדיון מציע כמובן הדרות נוספות, והפעם הדרה של חברים מקבוצת ה"כל", קבוצת הזכרים (בבלי, חגיגה, ד ע"א):
"כל זכורך'... אחרים אומרים: המקמץ, והמצרף נחשת, והבורסי - פטורין מן הראייה, משום שנאמר (שמות כ"ג) כל זכורך, מי שיכול לעלות עם כל זכורך, יצאו אלו שאינן ראויין לעלות עם כל זכורך".
בסוגיה שלפנינו שלושה זכרים (ואלה לא היחידים, שכן נוספו עליהם גם החרש, השוטה והקטן), המודרים מקבוצת ה"כל" ופטורים ממצוות הראייה - מצוות העלייה לרגל בשלושת הרגלים. שלושת המודרים הם שלושה בעלי מלאכות לא פופולאריות: המקמץ, המצרף נחושת והבורסי.
ואם שאלתם את עצמכם באלו מלאכות מדובר, הנה הפירוש המקובל: המקמץ הוא אדם שאוסף צואת כלבים. ומדוע אדם אוסף צואת כלבים (בתקופות שבהן הרשויות עדיין לא רשמו קנסות)? רש"י מציע את ההסבר הבא: "לא ידעתי מה צורך בה (במלאכה זו), אבל באשכנז ראיתי ששורים בהם הבגדים לפני כיבוסן יום או יומיים". פעם היו מכבסים בגדים בשתן וכנראה שגם בצואת כלבים. המצרף הוא אדם שחותך או מרדד נחושת, והבורסי הוא מעבד העורות.
אל תסריח לי את העלייה לרגל
ומה משותף לכולם? ומדוע הם פטורים מהעלייה לרגל? רש"י מציע את המכנה המשותף ואת הסיבה להדרתם מחגיגת העלייה לרגל: "וכל אלו ריחם רע, ואין יכולים לעלות עם חבריהם."
הנה, זכינו לראות את המנגנון המתגלגל והמתנפח של ההדרה. אם העלייה לרגל היא עניין קדוש, רק אנשים קדושים יכולים ליטול בה חלק. ומי אינו קדוש? כל מי שהוא שונה ממני, מפריע לי, עושה לי לא נעים... ובשפה קצת יותר ביקורתית: אדם לא קדוש הוא אדם שמזכיר לי את החלקים הלא קדושים שלי. אדם לא קדוש הוא אדם שמזכיר לי את החולשות שלי, את הסירחון והריקבון של הגוף שלי. אדם לא קדוש הוא זה שמזכיר לי כמה שאני קטנה ושגם אני "מעפר באתי ואל עפר אשוב". ולמה לי, לעזאזל, לזכור את הזוועה הזו? עדיף להדיר את השליח, לא?
שני הרבנים שגרמו לי לדמוע
אל מול קולות ההדרה קראתי השבוע שני משפטים של שני רבנים שונים, שכל אחד מהם העלה דמעה בעיניי. הראשון היה משפט של הרב מנחם פרומן: "כשהיה נשאל אם אין לו בעיה עם שירת נשים, היה ענה בפשטות: 'יש לי בעיה, אבל פתרתי אותה".
אני שוב נהיית קטנונית (זו תכונה שרכשתי מלימוד התלמוד) ואני מתעכבת על המילים הנהדרות והמדויקות של הרב פרומן. ראשית, הוא לוקח אחריות ומבהיר שבעיות אינן ישויות עצמאיות, לכל בעיה יש בעלים. "יש לי בעיה" זה המפתח. ואם הבעיה היא שלי, הרי שגם הפתרון מוטל עלי, ולא עליה או עליהן. ויפה ומלמד לא פחות – הבעיה והפתרון מנוסחים בדבריו בלשון הווה. בסוגיות דתיות ומוסריות נמצא שפעמים רבות הפתרון לא מעלים את הבעיה. "יש לי בעיה", אומר הרב פורמן, ולא: "הייתה לי בעיה". הפתרון הוא ההכרעה המוסרית, וההכרעה המוסרית לא תמיד מעלימה את הקושי, אבל היא בלתי נמנעת.
השני שגרם לי לדמוע הוא הרב הרצפלד, רב אורתודוכסי שהזמין רבה רפורמית, שלא יכלה להגיע לקהילתה, להוביל את קבלת השבת בבית הכנסת האורתודוכסי שלו, ולאחר שהובילה את טקס קבלת השבת, אמר: "אני רוצה שתדעי שאני לא מאמין שנשים צריכות להוביל את הטקס כשגברים נוכחים, אבל אחד מאיתנו היה צריך להרגיש שלא בנוח, ולמה שזה לא יהיה אני?"
כל כך צנוע. כל כך אחראי. הלוואי שאני הייתי אומרת למישהו את המשפט הזה.
ומה משותף לשני הרבנים האלה? שהם לוקחים אחריות על חוסר נוחות דתית ומוסרית שהם מרגישים, ולא מטילים אותה על האחר. שהם חושבים שהתנהגות מוסרית היא חובה המוטלת על כל אדם ביחס לעולם, ולא להיפך. שנזכה ללמוד מהם, ושיהיה חג שמח.
ובבית המדרש של ילתא והטוקבקים
ילתא מודה ל"מורה דרך" (טיקבוק 13 מהשבוע שעבר) על ההשוואה המלמדת בין האישה למלך
 |
ב"שיר השירים". דבריו מעוררים מחשבות על חירותם של אנשי השוליים.
כיוון שילתא היא גם אישה וגם עשירה ומיוחסת, היא בודקת עם עצמה האם גם היא, כמו המלך, כבולה בשלשלאות זהב למיטת המעמד - או שמא נשיותה גוברת על עושרה והיא זוכה בחירות השמורה לקבוצות השוליים.
לפנייה לכתב/ת 
