השיר על המלך שפחד והאישה שהעזה
הגיבור והגיבורה בשיר השירים חיים במתח מדיר שינה, ותרים זה אחר זו מבלי יכולת להיפגש. אלא שכאן מסתיים הדמיון בין החיפוש של האהובה, לזה של האהוב. בעוד האישה חוששת מהשומרים, הגבר הפרנואיד מקיף עצמו בהם. מה זה אומר עליו?
כמה טוב לחזור אל שיר השירים
מימי הביניים (לפחות) ועד היום, נוהגים לקרוא במועדים שונים במהלך חג הפסח את מגילת "שיר השירים". בניגוד למצופה משירי אהבה, תכניו של "שיר השירים" מציגים התמודדות מתוחכמת ואמביוולנטית עם אתגרי האהבה הניצבים בפני הזוג הצעיר והיפה המככב במגילה.
<< כל מה שמעניין בעולם היהודי - בפייסבוק שלנו. כנסו >>
האם המגילה מורכבת ממקבץ שירים עצמאיים - או שלפנינו יצירה שמקורה בבית יוצר אחד? פרשנים מסורתיים וביקורתיים שברו קולמוסיהם בשאלה זו, ולא אתיימר להצביע על התשובה הנכונה. אומר רק זאת: עם כל קריאה נוספת במגילה, מתחזקת בי ההרגשה שתכניה, סגנונה ולשונה, מעידים על כך שהיא נערכה באופן שקישר ואיחד את המזמורים השונים. את המגילה בצורתה המוגמרת מתבקש לקרוא כיצירה אחת, שחלקיה השונים מקיימים ביניהם קשרים הדוקים, וכך אקרא בה גם הפעם.
ב' זה בית, וזה לא פשוט כמו שזה נשמע
נושא מרכזי במגילה הוא המתח בין הרצון "להתביית", לקיים זוגיות קבועה ויציבה ולגור בין ארבעה קירות מגֵנים, לבין המשיכה אל חיי פיתוי וחיזור, אל החיפוש המתמיד, אל הסכנות ואל החיים חסרי הגבולות בטבע.
המגילה פותחת במשאלתה של האישה לצאת אל העולם עם ובהובלתו של הגבר שאיתה (א', ד'): "מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה", ומסתיימת במִשאלה חזקה לא פחות להיעלמותו מחייה (ח', י"ד): "בְּרַח דּוֹדִי". ובתווך, שלל מילים העוסקות ביציאה ובחזרה: "הביאני המלך חדריו"; "צאי לך בעקבי הצאן"; "הביאני אל בית היין"; "מדלג על ההרים, מקפץ על הגבעות"; "קומי לך רעייתי... לכי לך"; "יבוא דודי לגנו"; "פתחי לי אחותי" ועוד ועוד.
על חוסר היכולת לישון
בחיים המתוחים של "שיר השירים" קשה להירדם בלילה. הקונפליקטים הלא פתורים מדירים שינה מעיניי הזוג הצעיר,
ואני מוצאת את עצמי מרותקת לתיאורי נדודי השינה שלהם. פרק ג' הקצר, מציע התבוננות מרתקת על שנת הלילה של אנשים שלא יודעים מנוח:
"עַל מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת בִּקַּשְׁתִּי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו: אָקוּמָה נָּא וַאֲסוֹבְבָה בָעִיר בַּשְּׁוָקִים וּבָרְחֹבוֹת אֲבַקְשָׁה אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו. מְצָאוּנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי רְאִיתֶם: כִּמְעַט שֶׁעָבַרְתִּי מֵהֶם עַד שֶׁמָּצָאתִי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי. אֲחַזְתִּיו וְלֹא אַרְפֶּנּוּ עַד שֶׁהֲבֵיאתִיו אֶל בֵּית אִמִּי וְאֶל חֶדֶר הוֹרָתִי: הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה, אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ...
"הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ מִגִּבֹּרֵי יִשְׂרָאֵל: כֻּלָּם אֲחֻזֵי חֶרֶב מְלֻמְּדֵי מִלְחָמָה אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ מִפַּחַד בַּלֵּילוֹת... צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ".
שתי מיטות
שתי מיטות שונות מאוד מתוארות בפסוקים אלה. בפסוק הראשון אנו פוגשים את המיטה של האהובה: "משכבי בלילות" - נראה שהיא נמצאת שם לבד, והיא מנסה להירדם, אלא שהיא חסרת
מנוחה ושקט. בתחילת הלילה היא עוד מבקשת את אהובה רק בדמיון: "על משכבי בלילות ביקשתי..." אבל בהמשך הלילה, כבר לא די לה בסמלים, במחשבות ובדמיונות, והיא מתעקשת להשיג את הדבר האמיתי. היא חייבת להחזיק פיזית ולא סימבולית, בידיו של הגבר שלה.
המעבר בין הסימבולי לממשי כרוך ביציאה מהבית ועל כן בסכנה. האהובה מתרוצצת באמצע הלילה ברחובות ובשווקים, ואף נתקלת בגברים זרים: "מצאוני השומרים הסובבים..." בסופו של דבר, היא מוצאת את אהוב לִבה, לא מרפה ממנו ולוקחת אותו אל בית מוכר המציע הגנה: "בית אִמי".
גם לגבר יש מיטה, אלא שזו מיטה אחרת לגמרי. בפרק זה, כמו בפסוקי הפתיחה של המגילה, הגיבור מזוהה בשם והוא לא פחות ולא יותר – שלמה המלך. גם שלמה ישן בלילה, אלא שהוא לא ישן על "משכב" פשוט, אלא על מיטה מפוארת. גם הוא, בדיוק כמו האהובה, פוחד מהלילה. אלא שהפחד שלה קשור ליציאה מהבית ולהסתובבות בחוצות באישון לילה.
לאור הפחד של האהובה, והחלטתה האמיצה (והפזיזה?) לצאת מהבית בלילה, נראה הפחד של שלמה קצת פרנואידי - פחות מחובר למציאות. שלמה לא פוחד מלילה של אישה צעירה ברחובות, אלא מלילו של גבר במיטה.
ועוד הבדל חשוב: האהובה פוגשת את השומרים ברחובות, וכפי שנראה – לא כל כך ברור על מי ועל מה הם שומרים... לעומתה, המלך שלמה מקיף את מיטתו בשישים שומרים שכולם מ"גיבורי ישראל", ולכולם חרב על הירך.
כשהשומרים לא שומרים
בעוד שני פרקים נמצא תיאור מקביל לתיאור האהובה שלפנינו. גם שם האהובה לא ישנה בלילות, גם שם היא יוצאת החוצה, וגם שם היא נתקלת בשומרים. אלא שבפרק ה' המפגש עם השומרים איום ונורא, והוא מאיר (או מחשיך) את תמונת השומרים בפרק שלנו:
"אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי... פָּתַחְתִּי אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי חָמַק עָבָר. נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי: מְצָאֻנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר, הִכּוּנִי פְצָעוּנִי נָשְׂאוּ אֶת רְדִידִי מֵעָלַי שֹׁמְרֵי הַחֹמוֹת."
בעוד ששלמה המלך זוכה לשומרים אישיים מנוסים ומחויבים, האישה נתקלת בשומרי העיר שאינם שומרים כלל. התואר "שומרי העיר" הוא אירוני. הם שומרים על העיר אבל אונסים את נשותיה? על רקע פרק ה', תמונת נועזותה של האהובה חסרת המנוח, מתחזקת שבעתיים, והיא מגכיחה את תמונת "הגבוּרה" של המלך שלמה, הישן בפחד אפילו כשהוא מוקף בשישים גיבורים.
קשה להתעלם מהסמלים הפאליים
וכיוון שאין לי עניין במשימות קשות, לא אתעלם. תמונת המיטה של שלמה נראית כמו תיאור אירוני של האון הגברי - שישים גברים גיבורים ניצבים סביב המיטה. שישים חרבות צמודות לירך. השם "ירך" משמש במקרא במשמעות כפולה: החלק העליון של הרגל / איבר המין הגברי. כל האון הזה, והגבר עדיין לא בטוח בעצמו. לא פלא שהוא יברח ממנה ברגע שבו תגיע. לכמה בטחונות זקוק המלך בשביל להרגיש שהוא מסוגל להיכנס לקשר עם אישה?
האירוניה גדלה, כמובן, כשאנו משווים את תיאור הביטחונות של הגבר, לקלוּת התנועה של האישה. היא יוצאת, היא מחפשת, היא מסתכנת, היא נודדת, היא "עולה מן המדבר כתמרות עשן". אבל אפשר להירגע שכן גם היא, עם כל אומץ ליבה, לא תיאוֹת להתמסר לקשר.
הקו והמעגל
למוּל המוטיב הקוִוי-פאלי של החרבות והגברים הניצבים ליד מיטת המלך, יש בפרק מוטיב מעגלי. השורש סבב מופיע בפרק זה שלוש פעמים. נדמה שכולם בפרק מסתובבים בחוסר מנוחה: האהובה היא הראשונה שמסתובבת: "אקומה נא ואסובבה בעיר". תוך כדי סיבובים היא פוגשת את השומרים המסוכנים שגם הם: "סובבים בעיר".
לעומתם, שלמה נח ולא סובב. מנוחתו מוחזקת על ידי גיבורים העומדים "סביב" למיטתו. המפגש בין הקו למעגל ב"שיר השירים" לא צוֹלֵח – היא יותר מדי מסתובבת, הוא יותר מדי מאונך. בפרקים אחרים הם יחליפו תפקידים, אבל תמיד ישיקו זה לזו, רק להרף.
הכל אודות אמא
לשני הגיבורים של הפרק יש אמהות, ונראה ששתיהן מציעות לגיבורים סוג של מעגן לנפש המסוכסכת. כשדמות דיוקנה של אמא עולה בחלון לבם, הם מוכנים, גם אם לרגע, להתמסד. האהובה שהסתובבה כאחוזת שד בכל העיר אוחזת בידו של אהוב לבה, ומביאה אותו לבית אמה ולחדר הורתה. חדר האם מספק לה את הביטחון הנדרש על מנת להסכים להתמסר לו.
גם אמו של הגבר-המלך מוזכרת בפרק, וגם היא קשורה להתמסדות. אמו של שלמה מעטרת-מאפשרת את התמסדותו בחיי הנישואין. אני נזכרת גם ביצחק שהביא את רבקה אל אוהל שרה, וחושבת לעצמי שהאמהות של האהוב ושל האהובה טובות להם מאלף שומרים. טוב שיש אמהות שיודעות לשיר שירי ערש בלילה, ולדאוג לאוכל ביום, וכנראה שאין תחליף לביטחון הינקותי הזה.
אז מה נאחל לנו לפסח הזה?
שיהיה לנו אומץ ללכת בעקבות הלב, לצאת לבקש "את שאהבה נפשנו".
שהשומרים ברחובות שלנו יהיו שומרים.
ש"אמא" תוסיף להיות מילה נרדפת לשמירה ולביטחון.
שהמחירים של החיפוש לא יהיו גבוהים מדי.
שנצליח להירדם בלילה גם בלי שישים גיבורים סביב למיטה.
ובבית המדרש של ילתא והטוקבקים
עדכונים מארוחת הערב בבית הנשיא – ילתא, כבתו של ראש הגולה, כמובן הוזמנה לארוחה של אובמה, אלא שבסוף היא החליטה שלא ללכת. בסתר לבה הבינה שאין שום דרך שבה תוכל להיות מעניינת, מפתיעה וראויה לתשומת לב בארוחה הזו, ולא היו לה כל כוונות להציע לעולם משהו קטן יותר. נחמן דווקא הלך.
ילתא מתעצבנת ומאיימת לחזור לטקס שבירת החביות אם עוד טוקבקיסט אחד (כמו 23 ורבים אחרים) ישאל אותה למה היא לומדת תורה עם פלסטינים שנפגעו מיהודים, ולא עם יהודים שנפגעו מפלסטינים. ילתא חיה בבבל תחת השלטון הסאסאני, ורוב הזמן היא די מרוצה ממעמד היהודים שם, והיא מסתכלת עלינו, היהודים הישראלים, בהשתאות ולא מבינה את הטוקבקיסטים התוקפים, שהרי בארץ ישראל של המאה העשרים-ואחת אנחנו הריבון, ומוטלת עלינו אחריות שלא מוטלת על האנשים הכפופים לנו, ושמהם נטלנו את זכויותיהם הבסיסיות. וחוץ מזה, היא מצטטת למען הספקנים והמנדנדים: "את אחי אנוכי מבקש" ו"את אשר יאהב – יוכיח".
ילתא לא ממש אוהבת לקרוא ספרות מחקרית, ולכן, אם היא כבר ממליצה על ספרים כאלה, יש להתייחס להמלצותיה ברצינות כפולה ומכופלת. שלא כהרגלה, ילתא ממליצה על שני ספרים מצוינים לקריאת "שיר השירים": ספרו של יאיר זקוביץ "שיר השירים" (בסדרה: "מקרא לישראל"), וספרו של אליהו עסיס: "אהבת עולם אהבתיך". שתינו מודות להם על פירושיהם המשוקעים גם בטור זה.
לפנייה לכתב/ת 
