זה לא כל כך נעים לראות גן נעול

מנהג קדום המוזכר כבר במסכת סופרים, הוא לקרא את מגילת "שיר השירים" בחג הפסח. בעקבות מנהג זה אני מבקשת לטייל השבת בשביל חתום ומעורר עניין שקצהו מתגלה במגילה ("שיר השירים" ד', י"ב): "גַּן נָעוּל אֲחֹתִי כַלָּה גַּל נָעוּל מַעְיָן חָתוּם".

• ynet בדיווח ישיר מיציאת מצרים - פרויקט ענק
  

עוד בערוץ היהדות - קראו:

• נועם שליט: "זו הייתה יציאת מצרים שלנו"
• כך החמצתי את פסח/ איה קרמרמן
• כל מה שרציתם לדעת על פסח - פה!
  

טיול ראשון בגן הנעול

הגן הוא "האחות הכלה", -האישה החתומה (עדיין) בפני אהובה. כל קסמה של מערכת היחסים בין האהוב לרעיה בשיר השירים, טמון בעובדה שבני הזוג מקפידים כל הזמן להישאר "נעולים" זה לזה. מגילת שיר השירים מתרחשת בחוץ, בטבע, ויש בה רק רגעים בודדים ומוחמצים של בית.

בני הזוג מאוהבים בהתאהבות, ביופי הגופני, בריחות המשכרים ובתשוקה המינית. בחושיהם הצעירים הם מבינים כי ההתמסרות עתידה לקפח את התשוקה, ועל כן הם נשמרים מפניה. בני הזוג בשיר השירים מקיימים זוגיות של "כמעט". כל הזמן הם כמעט נוגעים, כמעט מגיעים, כמעט מתמסרים ואז ממהרים לברוח. אפילו ברגע החתימה של המגילה מבקשת-פוקדת הרעיה על אהובה להיעלם (ח', י"ד): "בְּרַח דּוֹדִי וּדְמֵה לְךָ לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל הָרֵי בְשָׂמִים". הגן הנעול הוא בחירה זוגית באי-זוגיות, בהמתנה ובהשהיה, והוא המחיר שיש לשלם עבור שימורה של התשוקה.

טיול שני בגן הנעול

הפעם הגן הנעול שלפנינו איננו בחירה אלא תוצאה של בחירה שגויה, עונש. הגן הנעול של שיר השירים מרמז אל הגן הקדמוני, גן העדן שננעל לנצח בפני בני האדם: "וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים" (בראשית ג', כ"ד).

מפני חטאנו גלינו מגננו. מדויק יותר: מפני חטאי תאוותנו גלינו מגננו: "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל" (בראשית ג', ו'). התמסרותה של חווה לתאווה גרמה לגן להינעל לנצח. השילוב בין הגן של שיר השירים לגן העדן מעלה בפנינו את הפרדוקס של התאווה: מי שנענה לתאווה – מגורש ממנה, ומי שנמנע מהתאווה – זוכה לתאוות נצח.

משתי המסורות גם יחד נלמד שאת התאווה ניתן לממש פעם אחת בלבד, ועל כן אשרי הממתינים לנצח כי הם ינחלו את הפנטזיה.

טיול שלישי בגן הנעול

נדמה לי שעכשיו בשלה השעה לבקר בגן הנעול השלישי, הגן הנעול של רחל:

גַּן נָעוּל

לזר

מִי אַתָּה? מַדּוּעַ יָד מוּשֶׁטֶת

לֹא פּוֹגֶשֶׁת יַד אָחוֹת?

וְעֵינַיִם אַךְ תַּמְתֵּנָּה רֶגַע

וְהִנֵה שָׁפְלוּ כְּבָר נְבוֹכוֹת.

גַּן נָעוּל. לֹא שְׁבִיל אֵלָיו, לֹא דֶרֶךְ.

גַּן נָעוּל – אָדָם.

הַאֵלֵךְ לִי? אוֹ אַכֶּה בַּסֶּלַע

עַד זוֹב דָּם?

את השיר הזה כותבת אישה בת שלשים-ושמונה. חולה במחלה קשה ומגורשת מביתה. השיר מוקדש ל"זר". האם ה"זר" הוא האדם באשר הוא – זר ונעול בפני הזולת? האם "זר" הוא כינוי פרטי (אולי ראשי תיבות)? ואם כך, "זר" אינו באמת זר, אלא אינטימי וסודי; סוד שבינו לבינה הנעול כגן בפני הסביבה.

בבית הראשון של השיר נדמה שהזרות היא כאב של תשוקה לא ממומשת לקשר אינטימי עם "זר" ספציפי. מן הבית הראשון נלמד שיש אפשרות לקשר, אבל היד המושטת נדחית, ועל כן העיניים מושפלות במבוכה. כאן הגן הנעול איננו בחירה זוגית (כמו בשיר השירים), וגם לא עונש זוגי (כמו בגירוש מגן עדן). הגן הנעול הוא מחסום שמציב האחד מפני האחרת. "הגן הנעול" הוא דחייה של יוזמה לקשר אינטימי.

בבית השני נעשית הזרה והכללה של הדחייה. הזר הופך מ"אתה" ל"אדם". כל אדם הוא גן נעול בפני הזולת. הגן הנעול כרגע הוא ייאוש קיומי. הוא חוסר היכולת של בני האדם להיפגש זה עם זה. האם הפגיעה האישית של הבית הראשון מובילה (מהר מדי?) להכללה של הבית השני?

אלוהים דורש ממשה ואהרון לדבר עם הסלע ולהוציא ממנו מים, אבל משה ואהרון מכים בסלע במקום לדבר אליו, ועל כך נגזר עליהם מעין גירוש מ"גן עדן": "לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ".

האם הבחירה בהכאה במקום בדיבור, אליבא דרחל, מלמדת על ייאוש מיכולת לקשר אנושי? ייאוש מכוחה של המילה להציע מים חיים? בסיום השיר של רחל אין אפשרות לקשר, והמילים מתסכלות בחוסר התוחלת שלהן. המשוררת משתמשת במילים כדי להראות את עקרותן. המילים של רחל נחבטות בשערי הגן הנעול. כל שאפשר לעשות כנגד הגורל הוא מלחמה הרואית וחסרת סיכוי: "אכה בסלע עד זוב דם". הגן נעול, המעיין חתום. מים לא ימצאו לצמאה במדבר.

טיול רביעי – כשהגן נפתח

עשר שנים לפני שרחל כתבה את השיר על הגן הנעול, כתב ח"נ ביאליק, את שיר הגן שלו. שיר אירוטי (ועל פניו – עולץ) במסווה של שיר טבע:

יֵשׁ לִי גָן וּבְאֵר יֵשׁ-לִי,

וְעֲלֵי בְאֵרִי תָּלוּי דְּלִי;

מִדֵּי שַׁבָּת בָּא מַחֲמַדִּי,

מַיִם זַכִּים יֵשְׁתְּ מִכַּדִּי.

ועכשיו כשאנו מודעים לסימבוליקה הנשית-מינית של הגן (בספר בראשית ובשיר השירים), אנחנו מבינים ללבו העולץ של המשורר שאהובת לבו מכריזה: "יש לי גן ובאר יש לי", ובניגוד לאהבה הלא ממומשת משיר השירים, היא דווקא פותחת את שערי גנה: "מדי שבת בא מחמדי / מים זכים ישת מכדי". בסוף השיר נמצא גם הבטחה לחתונה.

אז אולי טעו האהוב והרעיה בשיר השירים, ויש אפשרות לאהבה ממומשת שמשמרת את התשוקה ("מדי שבת")? רמזים לסכנה זרועים לאורך השיר כולו. אחד חד במיוחד נמצא בבית החמישי:

עַל הַשֹּׁקֶת נֵשֶׁב אָט,

רֹאשׁ אֶל-כָּתֵף, יָד אֶל-יָד;

אָחוּד חִידוֹת לָךְ: מַדּוּעַ

רָץ הַכַּד אֶל-הַמַּבּוּעַ?

ומדוע באמת רץ הכד אל המבוע? השורה התמימה הזו שולחת אותנו אל תיאור המוות שבספר קהלת: "וְתָרֻץ גֻּלַּת הַזָּהָב וְתִשָּׁבֶר כַּד עַל

הַמַּבּוּעַ וְנָרֹץ הַגַּלְגַּל אֶל הַבּוֹר: וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ" (קהלת י"ב, ו'-ז').

ביאליק מהתל בנו והשיר הקופצני הופך, בעזרת קהלת, לאימת מוות. האישה היושבת "על השוקת" ראש אל ראש עם אהובה, מזכירה לו דווקא את יום המוות. הכד של קהלת לא רץ אל המבוע. הכד רצוץ, שבור ומרוסק בהגיעו אל המבוע היבש ממים. הבאר של קהלת יבשה ואין בה מים, והכד מתנפץ על שפתה. זה רגע המוות. האם החידה שחדה האישה החכמה לאהובה, מספרת לו את עתידה של התשוקה הממומשת? האם לנצח נדרש לבחור בין כרמי התשוקה של שיר השירים, לחיים ממוסדים ורצוצים?

שיהיה חג שמח!