המסע אל האינטימיות
שתי מגילות נשיות, שתי מגילות שדנות בחיפוש אחר אהבה ואינטימיות. באחת האהבה בוסרית והתוצאות קשות, ובשנייה האינטימיות מושגת ומולידה מלוכה. בין שיר השירים למגילת רות
האשה היא הבית
הבית מסמל את האשה. בארמית מכונה אשתו של אדם "דביתהו". סיפורי מקרא רבים מבטאים את הזיהוי בין הבית לבין האשה, ואת האתגר המתעורר בכל פעם שאשה עוזבת את הבית. כשהמלאכים באים אל אברהם, שרה נמצאת באוהל: "וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה... וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וַיֹּאמֶר הִנֵּה בָאֹהֶל" (בראשית י"ח, ו', ט').
יצחק אבל על מות אמו, והוא מתנחם רק לאחר שרבקה מגיעה ותופסת את מקומה באוהל: "וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ" (בראשית כ"ד, ס"ז). לעומתן, נראה כי לאה ודינה, בִּתה, מואשמות על כך שיצאו מהאהל. "יצאנית בת יצאנית", מכנה התלמוד את דינה ואמה, וכמו מציע הסבר מצמרר לאונס שעברה.
כשנשים יוצאות מהבית
כאמור, אשה שיוצאת מהבית עלולה לזכות לתואר "יצאנית". יחד עם זאת, בחלק לא מבוטל של
הסיפורים, בחרו המספרים המקראיים וחכמי התלמוד, לראות ביציאה הנשית מהבית ניגוד מאתגר, ולאו דווקא מגונה.
נשות "דור המדבר"; שפרה ופועה, בת פרעה, יוכבד, מרים, ציפורה ובנות צלפחד – כולן נשים שתפקידן כ"בית" מאותגר על ידי חוויית הגלות, העבדות והמסעות במדבר. צר המקום ולא נוכל לדון בכל אחד מהסיפורים המרתקים של "נשות המדבר", אך כל אחד מהם מציע דמות של אשה חזקה ומרתקת, "גדולה מהחיים". דמות של אשה שנאלצה להיפרד מתפקידה המסורתי ולהיות לנוודית ולציידת, בעולם בו נשים מזוהות עם השמירה על הבית.
מחמש יוצאות ארבע
מתוך חמש המגילות (שיר השירים, רות, איכה, קהלת ואסתר) - ארבע מספרות סיפורים של נשים שיצאו מהבית. אסתר המלכה יצאה מבית דודה אל בית המלך, ולאחר מכן התנהלה בחלקים הגבריים של הארמון ושל הממלכה. "איכה" מספרת על ירושלים, הרעיה הסמלית, שחייה ופרטיותה נפרצו והיו למרמס. המגילה מספרת, כמובן, גם על גלותן מבית של נשים פרטיות. את המשך הדיון אני מבקשת לייחד להשוואה בין המגילות: "שיר השירים" ו"רות", שבמוקד של שתיהן נמצאות נשים שיצאו מהבית.
הרועה בשושנים
הגיבורה של "שיר השירים" היא אשת טבע. היא "חבצלת השרון" ו"שושנת העמקים". אהובה
של הגיבורה מפציר בה: "קומי לך רעייתי יפתי ולכי לך", ושניהם רודפים זה את זו, ומתענגים יחד במרחבים המבושמים של אביב חייהם. זוג צעיר ואהבה שנובטת וכולה מתח, טבע, ראשוניות, יופי גופני וחוסר יכולת להתחייב לקשר.
בשלוש אפיזודות בודדות אנו מוצאים במגילה חוויות, או שרידי חוויות של בית. הִנה הארוכה שבהן: "אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק. פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא טָל קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה: פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה. רָחַצְתִּי אֶת רַגְלַי אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם: דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן הַחֹר וּמֵעַי הָמוּ עָלָיו: קַמְתִּי אֲנִי לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי וְיָדַי נָטְפוּ מוֹר וְאֶצְבְּעֹתַי מוֹר עֹבֵר עַל כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל: פָּתַחְתִּי אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי חָמַק עָבָר, נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי: מְצָאֻנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר הִכּוּנִי פְצָעוּנִי נָשְׂאוּ אֶת רְדִידִי מֵעָלַי שֹׁמְרֵי הַחֹמוֹת" (פרק ה', ב'-ז').
התמונה שלפנינו קשה. יש בה בית ובבית מיטה. לבית יש דלת ובדלת יש חור מנעול (דרכו ניתן להכניס את היד לתוך הבית) ויש מנעול.
בשיר השירים יש המון אירוטיקה ומעט מאוד אינטימיות; משיכה, סרבנות, התחמקות, ריצות ובריחות - ומעט מאוד רגעים של יחד. הנה בתמונה שלפנינו הרעיה כבר הלכה לישון. אפשר היה לחשוב ולאחל לזוג הצעיר, שהגבר יגיע אל בית הרעיה, יקרא לה מהדלת, היא תתעורר, תפתח לו והם ילכו לישון כפיות. אבל בשיר השירים אין כפיות, ואין רגע של שקט. הגבר מבקש להיכנס - והרעיה לא רוצה לפתוח. כשהגבר מתייאש והולך, הרעיה נבהלת ומנסה להכניס אותו לבית. כרגיל, הם פספסו אחד את השנייה. אלא שבמזמור זה, לפספוס הרגעי יש מחיר קשה. ההליכה של הגבר עוררה את הרעיה שהחליטה לרדוף אחריו, והרדיפה שמתרחשת מחוץ לבית, מסתיימת בתקיפה אכזרית של הרעיה על ידי "שומרי החומות".
הגיבורים של "שיר השירים" צעירים ועדיין לא מסוגלים לבית. הם רוצים אינטימיות, והם נבהלים ממנה, ןממשיכים לרוץ זה אחר זו בכרמים. הרעיה חותמת את "שיר השירים" בקריאה "בְּרַח דּוֹדִי וּדְמֵה לְךָ לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל הָרֵי בְשָׂמִים" (פרק ח', פסוק י"ד). ברח דודי, כרגע ברח. אם אזכה להתבגר יפה, אולי אזכה להיות לרות, נעמי או בועז.
"באשר תליני – אלין"
גם חלקים גדולים של מגילת רות מתרחשים בטבע, ובכל זאת המגמה שם הפוכה מהמגמה של "שיר השירים". מגילת רות היא מגילה של הליכה הביתה, גם אם ארוכה הדרך ורבת עמל. המגמה של מגילת רות היא האינטימיות. ראשיתה בבריחה של משפחת אלימלך מבית לחם אל מואב, והמשכה בחיפוש הירואי אחר בית. אשה יהודייה, אלמנה, אם שכולה וענייה, ואשה צעירה, אלמנה ומואבייה, הולכות שתיהן לבד בדרך, בשביל למצוא לעצמן בית. הסיכויים כמעט אפסיים – לנעמי אין ולא יהיו ילדים, ולרות יש את הייחוס הכי גרוע בעולם. מלבד הייחוסים הפגומים אין להן דבר. מה שיש להן הוא מה שאי אפשר לקנות בכסף, ומה שלעיתים נדמה כמו קלישאה או קיטש, אבל במגילת רות אלו קליפים מנצחים. יש להן אחת את השנייה, יש להן יכולת מפוארת לקשור קשרים אינטימיים של ממש, יש להן נחישות של נשים נואשות שלא מוכנות ליפול לבור הייאוש, ויש להן תבונה וצניעות.
יש להן את התכונות שגורמות לאדם להתאהב על הבריות. לא אהבה אירוטית רגעית, אלא אהבה עמוקה והערכה. יש להן בדיוק את התכונות שגורמות לאנשים לרצות להיות איתן בקשר מתמשך. בפתיחת המגילה כורתת רות ברית עולם עם נעמי, הברית המרגשת ביותר שקראתי מעודי: "אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין. עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי: בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר, כֹּה יַעֲשֶׂה ה' לִי וְכֹה יֹסִיף, כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ" (רות א', י"ז).
בסוף המגילה מצטרף בועז, באצילות, אל הברית של שתי הנשים. הוא נותן להן בית, כסף, מעמד וחסות. הוא נותן להן ילד. הוא נותן להן את כל מה שהן צריכות על מנת לשמר את הברית בינהן. לא סתם קוראים למגילה הזו: "מגילת החסד". בסוף המגילה נאמר לנו שהשכנות אומרות: "יולד בן לנעמי", כי כשיש אינטימיות - יש חסד, וחסד היא מידה פורצת גבולות. היא מאפשרת לנעמי להיות האם של בועז. היא מאפשרת למואביה להיות אם המלכות. היא מאפשרת לגבר עשיר לשאת לאשה מואביה ענייה. היא מאפשרת לנו להאמין באהבה.
"ותישאר האשה"
"אמר ר' חנינא בשם ר' אבהו, נעשית שיורי שיורים" (רות רבה, פרשה ב').
אשה באשה יחפות הלכו מהשדה לבית
והיה גופן מתפאר.
ומדקירות השיבולים המבשילות
למדה
לומר שעדיין היא חיה
צחקה
ידעה
שתלד ילדים
וידעה
שתדע למות.
לפעמים מתחשק לי לומר: רות שטות
ולפעמים – חירות.
שבת שלום וחג שמח!
לפנייה לכתב/ת 
