עכשיו נזכרתם? תבעו 6 שנים אחרי הפיטורים

שבעה עובדים ממפעל תערובות מזון פוטרו ב-2004 במסגרת הליך הבראה וקיבלו תנאים מיטיבים. אלא שכשהמפעל נסגר, זכו שאר חבריהם לתנאים טובים אפילו יותר. אז למה הם חיכו עד 2010 כדי לתבוע? ומה קבע השופט?

עו"ד מיכל אדלרפורסם: 09.12.13 , 23:33

מפעל "מתמור" באשדוד היה חלק מתשלובת מפעלים שעסקו בייצור תערובות מזון. ב-2004 הוא נקלע למצוקה כלכלית והתוכנית להבראתו כללה מיזוג עם שתי חברות מהתשלובת ופיטורי שבעה עובדים. בתום משא ומתן עם הנהלת המפעל חתמה ההסתדרות על הסכם קיבוצי שלפיו העובדים שיפוטרו יקבלו תנאים מיטיבים, בהם 125% פיצויי פיטורים תוך ויתור על זכות לתביעה בקשר לפיטורים.

פסקי דין מעניינים נוספים - בערוץ משפט של ynet:

בחלוף כמה חודשים נסגר המפעל לחלוטין. בהסכם קיבוצי נוסף שנחתם בין ההסתדרות להנהלה, קיבלו המפוטרים "החדשים" תנאים יותר טובים מאלה שניתנו בהסכם הקודם. שניים מבין שבעת המפוטרים "הישנים" ביקשו לקבל גם הם את התנאים המשודרגים, אך סורבו.

כעבור שש שנים הם החליטו להגיש בשל כך תביעה לבית הדין לעבודה בבאר שבע נגד בעלת המפעל וההסתדרות. לטענתם, הנתבעות ידעו בזמנו שהמפעל עומד להיסגר אך הציגו בפניהם מצג שווא שלפיו הוא עומד בפני הבראה. לעמדתם, הם הופלו לעומת העובדים האחרים, והנתבעות הפרו כלפיהם את חובות האמון, ההגינות ותום הלב. עוד טענו, שההסתדרות לא ייצגה אותם נאמנה.

אילוסטרציה. ההמתנה הייתה לתובעים לרועץ(צילום: shutterstock)

הנתבעות טענו שהתביעה הוגשה בשיהוי משמעותי. בעלת המפעל הוסיפה שאין להתערב בהסכמים שנחתמו כדין ובתום לב והזכירה את העובדה שהתובעים חתמו על כתב ויתור. לדבריה, תנאי הפרישה של התובעים היו טובים יותר מאלה שהיו מקבלים על פי חוק, ולכן לא קופחו.

ההסתדרות הוסיפה בין היתר שבנקודת הזמן שבה חתמו התובעים על ההסכם, עתיד המפעל לא היה ברור, ושאין הצדקה להשוות בין שני ההסכמים שנחתמו בנסיבות שונות.

למה חיכיתם?

השופט יוחנן כהן קבע שהגשת תביעה שש שנים לאחר החתימה על ההסכם השני מהווה שיהוי חריף הפוגע בנתבעות, שכיום כבר אין להן גישה לראיות. הוא ציין שהתובעים יצאו כשבידם פיצויי פיטורים גבוהים מאלה שהיו מקבלים לפי חוק, ומשכך לא נראה שייצוגם היה מפלה או לא הוגן.

עוד נפסק כי אף שהאפשרות לסגירת המפעל עמדה על הפרק גם כשנחתם ההסכם הראשון, ההחלטה הממשית בנושא נלקחה רק לאחר מכן. במצב כזה, האינטרסים שעמדו לנגד עיני ההסתדרות בעת החתימה על כל אחד מההסכמים היו שונים לחלוטין: בעוד שביסוד ההסכם הראשון המטרה הייתה הצלת מקום העבודה, מטרת ההסכם השני הייתה שהעובדים הרבים שיפוטרו יזכו לתנאי פרישה הוגנים.

באשר למפעל, נפסק כי זה נהג בשקיפות, בתום לב, וכי כתב הוויתור כלפיו שריר וקיים. "הדרישה לחתימה על כתב ויתור, בכפוף לקבלת זכויות עודפות... הינה דרישה לגיטימית", נכתב בפסק הדין. משכך, התביעה נדחתה, אך השופט החליט שלא לחייב את התובעים בהוצאות.

עיקר פסק הדין עסק בעניין השיהוי הרב של התובעים בהגשת התביעה. אילו היו מוכיחים שהשיהוי סביר או מוצדק, ייתכן שמצבם היה שונה. העובדה שהתובעים ידעו על ההסכם השני כבר במועד החתימה, וכבר אז הייתה בידם האפשרות לנסות לשפר את מצבם, פגעה בהם.