"פרדייז": קומדיה שחוטאת למטרה
דיאבלו קודי לא משכילה לשחזר את הצלחת "ג'ונו" עליו קיבלה אוסקר כתסריטאית. הקומדיה "פרדייז" היא עוד אכזבה מבית היוצר שלה, הפעם גם כבמאית. ההתרסה נגד שמרנות דתית מדשדשת במתינותה ונטולת תעוזה
בגיל 29, בעבודתה הראשונה כתסריטאית של הסרט "ג'ונו" (2007), דיאבלו קודי קיבלה אוסקר. דיאבלו קודי (במקור ברוק בוסי-מוריו) גודלה כקתולית, למדה תקשורת באוניברסיטה, ועבדה כמזכירה. מסלול חיים שיכול היה להיות ממוצע, צפוי, לא מרגש ומאוד מתסכל. עוד אחת מיני רבים בדור צעיר ומשכיל שגדל לתוך כלכלה אמריקאית בנסיגה.
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:
את התסכול היא הפכה לבלוג בדיוני על חיי מזכירה, ובמקביל החלה, באופן אירוני והיפסטרי (כמובן), לעבוד כחשפנית במיניאפוליס. כששנת ההרפתקנות המינית הסתיימה היא חזרה לכתיבה במשרה מלאה. המתחים בחיי נערות ונשים, הפער בין יכולת הניסוח בין המצב בו נתונות הדמויות, התנועה בין דימויי הילדה טובה/רעה, בין רכות ועוקצנות, ובין שגרה משמימה ו-נון-קונפורמיזם המשיכו להופיע בעבודותיה הבאות.
סדרת הטלוויזיה "טרה" על שלושת עונותיה עסקה בעקרת בית מהפרברים הסובלת מפיצול אישיות. בקולנוע, מדיום פחות סבלני לדמויות נשיות מורכבות ולא יציבות, עבודותיה הבאות כתסריטאית נעו מכישלון חרוץ (קומדיית האימה "הגוף של ג'ניפר" מ-2009) עד הצלחה בינונית ("תקועה", 2009). השלב הבא והמתבקש בקריירה הוא להשיג שליטה מוחלטת על היישום של רעיונותיה בכך שהיא תהייה זו שתביים אותם.
"פרדייז" ('Paradise"), עבודתה הראשונה כבמאית/תסריטאית, משיגה את האפקט ההפוך. זהו לא רק התסריט המבוית ביותר של קודי, גם הבימוי שלו זהיר מהסרטים הקודמים שנוצרו מתסריטיה. זו קומדיה שבמרכזה דמות המנסה לחולל מהפך נועז בחייה, מהפך שזעזע את סביבתה השמרנית, ושאת השפעתו על הגיבורה הסרט מנסה לבחון.
בפועל אין בו חריגה מהגבולות הבטוחים של ההעזה לכאורה. הדמות המרכזית נותרת שטוחה, והתהליך שאותו היא עוברת הוא לא רק טריוויאלי, אלא מעורר עניין פוחת ככל שהסרט מתקדם. הפער (המתקיים לכאורה) בעבודותיה של קודי בין ההעזה והשמרנות מעולם לא היה כה מצומצם.
לא שה תמים
הנערה לאמב מאנרהיים (ג'וליאן האף) גדלה בקהילה דתית אדוקה במונטנה. יפה וטהורה, מתלבשת בצניעות ושרה שירים לישו. היא מעולם לא נגעה באלכוהול, סמים או בבחור תאוותן. לאמב (מאוית Lamb כמו "שה האלוהים" - קרי ישו) היא כולה תמימות קדושה, אבל אלוהים התנכר לה וכעת היא מנסה לחטוא.
הסרט מתחיל מספר חודשים לאחר שלאמב היתה מעורבת בתאונת מטוס, שבמהלכה נשפך עליה דלק מנועים והיא נשרפה בחלק גדול מגופה. פניה עדיין יפות, אך על חלק גדול מגופה כוויות אדומות וסימנים להשתלות העור שהיא עברה. הקהילה הדתית מצפה להופעתה בכנסיה, לראות את הנס של התאוששותה ולשמוע שהיא ממשיכה לשים את מבטחה באל.
יש לקהילה גם אינטרסים פחות טהורים. רצון מציצני לשמוע את סיפור הכאב (ללא הפרטים המטרידים באמת), וציפייה שמיליוני דולרים שלאמב אמורה כפיצוי מהביטוח יוזרמו לקהילה. אך לאמב מפתיעה, ולמרבה הזעזוע של אימא שלה (הולי האנטר) ושל אביה (ניק אופרמן) היא לא חוסכת בפרטים מזעזעים, ויותר מכך, מתכחשת לאל, מצהירה על אמונתה באבולוציה, ומכריזה על אימוץ החטא בפני כל חברי הקהילה.
פתיחה סבירה זו, בסיס אפשרי לפיתוח סאטירי, מבטיחה יותר מששאר הסרט מקיים. לאמב לוקחת את כספה ונוסעת ללאס וגאס כדי להתנסות בכל חטא אפשרי. הסיטואציה הבסיסית של יצור טהור בעיר החטאים משתבשת בגלל כמה טעויות יסוד של התסריט. הדמות של לאמב מוגבלת לאוסף של תכונות טוהר ותמימות בלתי אפשריים, ולכן מעוררת מידה מועטה של הזדהות.
מנגד, האנשים שאותם היא פוגשת - ברמן בריטי בשם וויליאם (הקומיקאי ראסל ברנד) וזמרת מועדונים כושלת בשם לורי (אוקטביה ספנסר – זוכת פרס אוסקר המשנה על משחקה ב"העזרה"), הם דמויות שנראות רק במבט מאוד ראשון, ככאלו שיש בהם ולו קמצוץ חטא ממשי. העלילה שבה וויליאם ולורי מנסים להגן על לאמב מהסתבכות בעיר החטאים מדשדשת כמעט מנקודת המוצא. הרגעים שבהם אמור להתחולל שיאו של תהליך הכרה ושינוי נחווים כלא יותר מסתמיים.
המהלך העלילתי שבו אישה צעירה וטהורה הופכת לקורבנם של החוטאים הוא בסיס לעיון נוקב בחברה ובהתנהגות האנושית - יצירות ספרותיות כמו "ג'סטין" של המרקיז דה סאד, ו"הנזירה" של דני דידרו, עבודות קולנועיות כמו "וירידיאנה" של לואיס בונואל, וגיבורות סרטי "טרילוגיית לב הזהב" של לארס פון טרייר. הפוטנציאל הפרובוקטיבי מקבל כאן טיפול פרווה כשר למהדרין. תסריט עם דמויות לא מפותחות, ועם אמירה שמפחדת לחרוג ולהגיע אל הלא צפוי והכואב באמת. קודי בוודאי תקבל הזדמנויות נוספות לביים, יש לקוות שהיא תגלה בהן יותר כישרון תעוזה כתסריטאית וכבמאית.
