צאו לנו מהציצי: לא מיניקות - וגאות בזה
הן הגיעו ללידה עם כדורים להפסקת החלב, עמדו בגאון מול יועצות ההנקה בבית החולים וגם מול אינספור השאלות שהגיעו מכל עבר: "למה את לא מניקה?!". עפרה שפר ולימור הדס החליטו שאין להן שום רצון או צורך להיניק - והן גאות בכך. עכשיו הן מבקשות רק דבר אחד: צאו להן מהציצי!
שתינו, החתומות מטה, היכרנו בעקבות עבודה משותפת. היחסים התנהלו ברמת ה"שלום – שלום" הידידותי, אבל רק כשהגענו לדבר על הילדים ועל הרגלי השינה המצוינים שלהם, גילינו בעצם שאנחנו אחיות לנשק: שתינו לא הנקנו מעולם. אפילו לא שלוק קטן. שתינו, מבלי להכיר זו את זו, הגענו אל חדר הלידה מצוידות בכדורים מייבשי חלב (שכמובן אינם נכללים בסל התרופות).
<<כל החדשות, הטורים, המדריכים והכתבות בעמוד הפייסבוק של ynet הורים >>
חולצות שד - מחאת האמהות המיניקות:
70% מהנשים: ההנקה מגבילה את האם
"את לא יכולה לכסות את השד כשאת מניקה?"
"ישבתי להיניק בצד, בשקט, והיא פשוט דרשה ממני ללכת"
אז כן, אנחנו אחיות לנשק. כי לא להיניק במדינת ישראל בשנות האלפיים זה אומר להיות מותקפת מכל עבר במבטים, שאלות, חקירות וחפירות. די לנו להיזכר במבטיהן מזרי האימה של האחיות במחלקת היולדות כדי להרגיש מאויימות על ידי המערכת. די לנו להיזכר בהצעת החוק ההזויה של ח"כ דני דנון על הגבלת מתן תחליפי חלב אם בבתי החולים, כדי להבין עד כמה אנחנו ושכמותנו מוקעות מהחברה. די לנו לראות את ההתלהבות למראה ג'יזל בונדשיין מניקה את הבת שלה באמצע סט איפור-שיער כדי להבין שיש כאן סגידה לדרך אחת בלבד.
הטיעון "כך ברא אותך הטבע" לא עובד
ואנחנו רק שואלות למה? למה כל כך חשוב לכם להיכנס לנו לחזייה? האם לא מדובר בבחירה חופשית? האם אין לנו זכות מלאה לבחור כיצד לגדל, להאכיל ולטפל בילדים שאנחנו בעצמנו ילדנו? האם אין לנו זכות לבחור כיצד לגדל, להאכיל ולטפל בגוף שלנו?
אז כן, אנחנו בחרנו שלא להניק. למרות הקמפיין הבלתי פוסק על חשיבותה של ההנקה (ואולי גם בגללו), לקחנו החלטה מודעת ומבוססת והחלטנו לא להיכנס להרפתקה הזו. השיקולים הם רבים וטובים: נתחיל מהתחושה הפיזית שלא נראית לנו. לא נראית לנו מהנה, לא נראית לנו אסתטית ולא נראית לנו טבעית. זה נראה לנו אקט חייתי וככזה - הספיקה לנו הלידה עצמה.
כן, אנחנו יודעות שהטבע יצר לנו שקי חלב בשביל להאכיל את ילדינו, אבל בפעם האחרונה ששאלנו את הטבע - הוא ממש לא התכוון שניקח גלולות למניעת הריון, שנחמם אוכל במיקרו, שנלך על עקבים בגובה שבעה סנטימטר, שנמרוט את שיער גופנו או שנעמוד בפקקים שעתיים בדרך חזרה מהעבודה. אז בואו נגיד שהטיעון של "כך ברא אותך הטבע" כבר לא עובד.
נמשיך בעניין ההגבלה. לא, אנחנו לא רוצות רק ללכת לשופינג ולשבת עם חברות בבית קפה, אבל אנחנו בהחלט רוצות להיות מסוגלות להיפרד מהעולל לשעה או שעתיים בלי לשאוב, להקפיא או להסתובב עם חולצות רטובות מנזילות. ואגב הגבלה - תחשבו לרגע על האבות המסכנים. במשך תשעה חודשי הריון הם שמעו "אתה לא מבין", "לעולם לא תדע", "אין לך מושג" והנה זה ממשיך. התינוק כבר נולד והם עדיין ממודרים.
אז אנחנו בחרנו אחרת. בחרנו שבני הזוג שלנו יזכו לקחת את המחצית המוצדקת של גידול התינוק. הם נשארו איתם לבד, הם האכילו אותם, הם קמו אליהם בלילה (ותאמינו לנו - תינוקות על תמ"ל מתעוררים לאכול אולי בשבוע הראשון לחייהם. מהר מאוד הם מסגלים לעצמם שנת לילה ארוכה וטובה ומונעים עוגמת נפש להורים, עייפות כרונית וקריסת מערכות משפחתית) ובסך הכל - קיבלנו תחושה של "משפחה" כבר מהיום הראשון.
אנחנו בחרנו באופציה השפויה
לפי סקר שהתפרסם בשנת 2010, בערך 90% מהיולדות מניקות את התינוק בבית החולים. בגיל שלושה חודשים נשארות רק כ-50%, בגיל חצי שנה כ-40% וכן הלאה. הנתונים לא מפתיעים בהתחשב בעידוד ההנקה המסיבי של רשויות הבריאות, של החברה ושל הצוות בבית החולים, ומאידך - באילוץ החזרה לעבודה בתום חופשת הלידה.ביננו, הרי להיות אישה זה ממש לא קל. מצפים ממך להיות מסופקת וממומשת בעולם הקריירה, מצפים ממך לעשות הרבה ילדים, להיניק אותם כמה שיותר, לחזור לעבודה בזמן כדי לא לאבד את המשרה (אבל את החלב שלך תשאבי בשירותים בבקשה ותנעלי את הדלת!), ואת כל זה אנחנו מצפות מעצמנו, ואף יותר.
אז אנחנו בחרנו באופציה השפויה. להוריד עול אחד מרכזי מעל כל העניין הזה של לידה וגידול ילדים, ולהכניס למשוואה את האבא, וגם את הסבתא והסבא, השכנה, הדוד וכל מי שבא. כוווולם יכולים להאכיל את התינוק, מה שאומר שכוווולם יכולים להישאר איתו כמה דקות או יותר.
וגם, חשוב לומר, שאנחנו (כל אחת לחוד, כן?) רצינו לשמור על הגוף שלנו לעצמנו. להחזיר לעצמו את הצורה שהייתה לנו, אי אז לפני ההריון. להמשיך להיות 100% אנחנו. תשעה חודשים היה התינוק חלק מהגוף שלנו. בעיננו - זה די והותר.
אז נכון שזכינו ללא מעט עיניים פעורות ושאלות מעצבנות, ונכון שלא זכינו להשתתף בדיוני ההנקה הסוערים בקבוצות הפייסבוק השונות, ועדיין - יש דבר אחד שממש, אבל ממש מעצבן אותנו: ממתי הציצי הפרטי שלנו הפך להיות נחלת הכלל? אותו איבר שהיה מוצנע מאחורי חזיות תחרה מושקעות ובימים הכי נועזים שלו העז לבצבץ מאחורי ביקיני, הפך באחת להיות מרכז עולמם של קרובי משפחה רחוקים, אחיות טיפת חלב, רופא הנשים והקולגות מהעבודה. וכולם עסוקים וטרודים בשאלה אחת שהופכת את לילותיהם: "למה את לא מניקה?!".
בחייאת, תלמדו מאיתנו; אנחנו לא מסיונריות ולא מטיפות ולא סוכנות של חברת תחליפי חלב כזו או אחרת, ולעולם נקבל בהבנה את כל חברותינו המניקות על סינרי ההנקה הפרחוניים שלהן, אבל אנא - קבלו בהבנה גם אותנו, ותפסיקו עם ההתערבות הבוטה הזאת בצנעת הפרט.
ואם כבר אתם שואלים, אז הילדים שלנו בריאים. מאוד בריאים. וגם מאוד מאושרים. כל הבולשיט הזה של הנקה כאמצעי לקשר בין האמא לתינוק עובד גם עם בקבוק וגם עם אבא. ויותר מכך: כשאת לא כואבת, גדושה, סדוקה וקרועה מעייפות - יש לך הרבה יותר פנאי להסתכל לתינוק שלך בעיניים כשהוא יונק מהבקבוק והרבה פחות מרמור על הדבר הזה שהפך לך את החיים.
בשורה התחתונה, היינו שמחות להשאיר את עניין הציצי ומה שיכול לצאת ממנו, לעניין פרטי של בעלת אותו הציץ. רוצות להניק? שיבושם לכן! לא רוצות להניק? דעו לעמוד על שלכן מול האחיות המחלקות היולדות ומול כל שאר העולם. אנחנו מאחוריכן!
עפרה שפר-ברוש היא קופירייטרית וכותבת ספרי ילדים, אמא לשניים. לימור הדס-זוננשיין היא מנהלת פרוייקטים ויזמת, ממקימות האתר תכף נשוב , אמא לבת
לפנייה לכתב/ת 
