"בלאקפיש": לווייתנים שעושים גלים
מה הופך את "בלאקפיש" לסרט הדוקומנטרי הטוב של השנה? לצד התיעוד המזעזע של תנאי החזקתם של לווייתני הקטלן באתרי שעשועים להנאת הציבור, הוא מצליח להיות יצירת אמנות, לשנות תודעה, להפעיל בני אדם, ועל הדרך - לתקן קצת את העולם. האם יביא לסגירתו של Seaworld?
בקיץ 2010 אירעה טרגדיה באתר seaworld, פארק השעשועים הגדול מסוגו בעולם, שבו אנשים צופים במופעי ראווה של בני אדם ולווייתנים קטלנים לצלילי מוסיקה, ונהנים לראות את היונקים הענקיים והמפחידים האלה מאולפים כחיות שעשוע.
ערב אחד הכל השתבש: דון בראנשו, מאלפת בכירה בת 40, טבעה בבריכה בה שחה הלווייתן טיקולום: היא החליקה, אמרו בעלי הפארק, שמתפעלים תעשייה של מיליארדי דולרים. הוא גרר אותה אל המים, אמרו עדי ראיה מזועזעים שצפו כיצד הוא תוקף אותה וקורע אותה לגזרים. נפתחה חקירה משטרתית.
ביקורות טלוויזיה נוספות:
"אניגמה": טלנובלה בגבולות המוכרים
"לגעת בכוכבים": האילמים ממשיכים לשתוק
"המערכת": מיקי חיימוביץ' רדודה מתמיד
הטריילר של הסרט
זוהי נקודת הפתיחה של הסרט הכי מהפנט ביותר שראיתם השנה, ואם לא ראיתם - סמנו אותו כצפיית חובה, בבקשה. "בלאקפיש", סרטה של הקולנוענית גבריאלה קופרוויט ששודר אתמול (ג') ב-yes דוקו, מועמד לאוסקר בקטגורית הסרט התיעודי, וככל הנראה גם יזכה בו - עד כה הוא הצליח לעשות את מה שטובי הסרטים הדוקומנטריים אמורים לעשות: להיות יצירת אמנות, לשנות תודעה, להפעיל בני אדם, ועל הדרך - לתקן קצת את העולם.
לווייתנים לא מתאבדים, הם מתים
הסרט מתגלגל כמותחן פסיכולוגי של ממש לאורך 90 דקות כמעט, ובסופו, הדבר הראשון שתרצו לעשות הוא לצפות בו שוב, אולי כדי להבין מדוע הוא מעורר מערבולת רגשית עזה של זעם מוצדק והיקסמות ילדותית. בלב המערבולת עומדים כמובן בני אדם, ויחסיהם עם היצורים היפהפיים הללו בשחור לבן, שנראים כמו חלומו של מעצב-על או הסיוט של יוצר סרטי אימה קשים במיוחד.
על המתח הזה שבין החלום לסיוט הסרט נע לכל אורכו: שוטים מרהיבים של לווייתנים בבריכת השעשועים שלהם, נושאים על גבם מאמנים מוכשרים, נותנים למאמנים לטפס להם על האף, להדריך אותם בתרגילים דביליים של נפנוף בסנפיר או גלגול באוויר, וכל זה תמורת עוד דג מן הדלי ההולך ומתרוקן ככל שהשואו מגיע לרגעי השיא שלו, אל מחיאות הכפיים שגם הלווייתנים מצטרפים אליהם. בני האדם נראים זעירים לעומתם, כאילו הם היו צריכים להיות חיות המחמד של היונקים הגדולים ולא להיפך. מכאן הקסם הקרקסי של המופע, ומכאן מתחילות הצרות הגדולות של הלווייתנים.
בטבע מעולם לא תועד מקרה של קטלן שתקף אדם וקרע אותו לגזרים. ב"בלאקפיש" תועדו שלושה מקרים כאלה, כולם בפארקים של לווייתנים: בקולומביה הבריטית, בפלורידה ובאי הקנארי טנריף. רק שלושה מקרים בעשרים שנה? תאמרו, האדם יצא בזול מן המפגש הזה. ייתכן שתחשבו כך עד שתראו את מארג העדויות המדהים שנחשף בסרט הזה.
לווייתנים תחילה. בטבע, הנקבות דומיננטיות וחיות עד גיל מאה בערך. בשבי לשם שעשוע, הלוויתנים מחזיקים מעמד 25 שנה. בסביבה המותאמת להם, במרחבי האקיינוס, הם חיים במשפחות שבניהן ובנותיהן לא נפרדים מן האם עד זקנה ושיבה, ולכל משפחה יש התנהגות משלה ומנעד צלילים וקריאות האופייני רק לה, מעין שפה משפחתית.
הם מבלים את כל זמנם יחד, ידועים ביצר המשחק שלהם ומוחותיהם הענקיים מכילים מערכת מפותחת ביותר שדומה לה אין למצוא אפילו במוחו של האדם. מעט מדי אנחנו יודעים עליה, אבל ככל הנראה חיי הרגש של הלווייתנים מפותחים משלנו. הם כבר נצפו בוכים וצורחים במקרים שבהם אחד מבני המשפחה נקרע מעליהם, כאילו היו בטקס של אבל. הם נוטים להגן זה על זה, וההשערה הרווחת היא כי יש להם תודעה עצמית כקבוצה, שבה כל פרט נושא במוחו חלק מן התודעה הזאת.
האדם, בצדק גמור, הוקסם מהם. האינדיאנים בקנדה קראו להם "דג שחור" והטעינו את דמותם בסמלים של קדושה ורוחניות ומעולם לא צדו אותם. הגיע האדם הלבן, חובב השעשועים, ועלה בדעתו שאפשר לאלפם. הם משתפים פעולה במה שנראה כחדווה ילדותית ובמה שנראה לעינינו כחיוך, אבל האם אתם לא הייתם משתפים פעולה עם שוביכם תמורת הזכות למזון?
אחד אחד מתייצבים מול המצלמה מאמנים-לשעבר, מאלפי החיות המרהיבות הללו שעבדו ב-Seaworld ומדווחים על האמת שמאחורי השעשוע: צדים אותם באכזריות שאין שנייה לה, מפרקים משפחות, משנעים אותם לפארק תוך כדי הרג של הלווייתנים המבוגרים שלא יצלחו לאילוף, ואת הקטנים - בני שלוש-ארבע בסך הכל, דוחפים בכפייה לבריכות שרוב היום חשוכות לגמרי ונטולות גירויים ומוקפות סורגי בטיחות. שם הם אמורים לשהות בבדידות כל זמן שאינם עוברים אילוף או משעשעים את הקהל וגורפים עוד כסף לבעלים.
כל המאלפים היו פעם ילדים שהתאהבו, בצדק גמור, בחיות הללו. אף אחד מהם לא עבר הכשרה מדעית להבנת היצורים עליהם הופקדו. לאיש לא סיפרו על הסכנות הכרוכות בעבודה עם החיות, ועוד פמפמו אותם במסכת שקרים, כאילו בשבי הם חיים זמן רב יותר וכאילו סנפיר הזנב השמוט שלהם הוא תופעה טבעית: הפוך לגמרי. הם לא ידעו זאת והמשיכו להפיץ את השקרים, והם גם לא הבינו כי בכל יום נתון, כשהחיות המרהיבות בשבי, הסכנה לחיי האדם נמצאת מעבר לפינה.
עשרים שנה לפני מותה של בראנשו, בפארק כזה בקנדה, לווייתן הרג מאמנת. הפארק נסגר, הלווייתנים הועברו ל-Seaworld, איש לא סיפר למאמנים מדוע ומה אירע בפארק הקודם, והלווייתן הכוכב מן הפארק הקודם הפך לחביב הקהל. טיליקום הפליא ללהטט, ומעטים שמו לב שגופו מכוסה שריטות ממאבקים עם לווייתנים אחרים - בטבע זה לא קורה - ושככל הנראה משהו אירע במוחו ובנפשו של היצור הגדול, כמעט שש טונות משקלו, עד ליום בו גרר את דון לתוך הבריכה, תלש את זרועה באבחה אחת של 48 שיניו המבהילות והמית אותה בייסורים.
נפתחה חקירה, כאמור. "בלאקפיש" מתעד את כל נפתוליה, את מסכת השקרים המתוכננת Seaworld, את שיתוף הפעולה של חלק מן המאלפים עם השקר, את סרטי התדמית והפרסומות שהמשיכו לשקר לקהל שנוהר עד היום בהמוניו למופעים. הסרט מזמין אותנו לבחון גם את המוות בקנדה ומקרה נוסף, פחות ידוע, של לווייתן שתקף מאמן בפארק בטנריף. כן, הלוויתן היה שייך לאנשי Seaworld קודם שהועבר לספרד. האילוף נעשה על פי הנחיות Seaworld, אם כי באופן פחות מקצועי.
בתנאי כליאה מזוויעים, ברעב תמידי, בחושך ובבריכות מטונפות מכלים נסיכי האוקיינוס את ימיהם, ו"בלאקפיש" מבקש שנבין זאת ונבין כי לא נועדו לשעשוע. בעולם בו הולכים ומתמעטים הקרקסים המציגים חיות, משום מה מגלים בני אדם אדישות כלפי סבלם של לווייתנים ודולפינים שהפכו ליצורי מחמד. "בלאקפיש" מבקש לשנות את זה, וברמה הרגשית, מי שצפה בו לעולם לא ירצה עוד לראות לווייתן משחק בכדור בבריכה.
לסרט יש כבר תהודה חשובה בעולם האמיתי: עוד ועוד יוצרי מוזיקה פופולאריים מסרבים ששיריהם ינוגנו על רקע הפעלולים של הלווייתנים. המיליטנטים מבין פעילי זכויות החיות מתארגנים למחאה ציבורית, והתקווה הגדולה של כל המרואיינים בסרט היא שמתישהו יושבו הלוויתנים שעוד יכולים לחיות כך אל הים הפתוח, ואלה שזקוקים לתמיכה - יקבלו בריכות מוגנות בתוך הים. אנשי Seaworld שהוזמנו להגיב בסרט, לא באו. נחשו למה. אחרי האוסקר הצפוי, כבר לא תהיה להם ברירה אלא לנסות למכור לקהלם עוד שקר כלשהו, בתקווה שהקהל הזה לא צפה ב"בלאקפיש".
