אשת השנה בספורט הישראלי / טור
הספורטאית שהכריזה כי לא תייצג יותר את ישראל, הפכה לנושאת הדגל במאבק נגד האיגודים, הפוליטיקה והעסקנות בספורט הישראלי. "פונטי ניצח", אמרה בקול חנוק מדמעות, אבל היא טועה. שרון דוידוביץ' על האיפון החשוב ביותר בקריירה של אליס שלזינגר
הבעיה שהציבה אליס שלזינגר במסיבת העיתונאים האמיצה שלה, אינה שייכת לאיגוד הג'ודו. גם לא לעומד בראשו, משה פונטי. הם רק התוצאה. הבעיה שהוצגה, היא של תרבות הספורט שלנו.
עוד ב-ynet ספורט:
לא מדובר רק בתרבות בה עסקנים הם כוכבי ההצגה, אלה ששמם מופיע יותר פעמים ומוכר לציבור רחב יותר מאשר מרבית הספורטאים. זו לא רק תרבות ספורט מלאה בניגודי עניינים, פוליטיקה ואיגודים מיושנים, בה יכול אדם אחד, בהינף גחמה אחת, למחוק קריירה שלמה. מעל כל זה, הסיפור העצוב של אליס שלזינגר הינו בבואה לחשיבה העקומה שלנו.
חשיבה שמקדשת קודם כל את הספורטאי שבראש הפירמידה.
במצב רגיל התפיסה הזו עוד הייתה מתקבלת
על הדעת, אבל בישראל כלל לא קיימת פירמידה. בניגוד למרבית העולם, שם קיים בסיס רחב של ספורטאים בינוניים ומעלה עד ל-3-4 המובילים בפסגה, אצלנו הבסיס צר כמעט כמו בפסגה.
עבור התקשורת, ספורטאים המגיעים מאגף ה"הענפים הנוספים", הינם נושא לסיקור רק אם הם מועמדים בטוחים למדליה אולימפית. אם לא, הם לא קיימים. עבור הוועד האולימפי, העילית שבעילית תזכה למענקים שמנים בגובה עשרות ומאות אלפי שקלים רק אם יגיעו להישגים. אם לא, הם לא קיימים. וכך זה עובד כיום גם באיגודים, רק העומדים בחזית הענף קיימים, היתר לא.
אליס שלזינגר "לא קיימת". ספורטאית אדירה ש"נכשלה" בשתי אולימפיאדות, באיגוד החליטו שמספיק. יומיים לאחר חזרתה מלונדון, היא הבינה שהיא מחוקה. אולי מסיבות מקצועיות, אולי מסיבות פוליטיות. זה לא באמת משנה.
האיגוד מצא סוס חדש לדהור עליו כל הדרך למצלמות, לקוקטיילים החגיגיים ולמהדורות החדשות המפרגנות. האיגוד מצא את האחת שלו, ואין עוד מלבדה. ללא רצון אמיתי להתגמש או ללכת לקראת שלזינגר. למצוא את שביל האמצע, במצב בלתי אפשרי בו מבקשים כי תודרך בידי מאמן היריבה העיקרית שלה
כל הדאגה ותשומת הלב מופנית לכוכב הזוהר החדש. וזה לא רק בג'ודו. כדאי רק לבדוק מה עברה בקמפיין לונדון מעיין דוידוביץ', שלצערה היא רק גולשת הרוח השנייה הכי טובה בישראל אחרי לי קורזיץ.
בספורט תחרותי אין רק מקום ראשון. יש שני,
פונטי לא ניצח
מתי בפעם האחרונה בחייכם הרגשתם שמשהו לא הוגן, לא נכון במקום העבודה שלכם והחלטתם לעשות מעשה. לא להסכים לכך ולצאת נגד זה בצורה גלויה, לבד לגמרי וללא תמיכה, בידיעה שמשרתכם בסכנה, להילחם על מה שנראה צודק וחשוב? עכשיו תחשבו כי היה מדובר בחיים שלכם.
כי בסופו של דבר, הג'ודו עבור ספורטאית כמו אליס שלזינגר הוא כל חייה. היא החליטה לסכן הכל, על מנת שמקרה אליס שלזינגר יהיה, אולי, האחרון. העניקה דוגמה לעוד מאות ספורטאים, ממש כמוה, רק הרבה פחות מוכרים ומוצלחים, שמוותרים מראש על עצם המחשבה להילחם במערכת, שנתקעים כל יום בגלגלי ביורוקרטיה, אטימות ופרוטקציה, מבלי שיבוא האדם ההגיוני ויושיע אותם. שיאפשר להם להתעסק רק במה שהם אוהבים. והיא עשתה את זה מבלי לדעת לאן תלך מכאן. עם טונות של ספינים ורפש שנזרקו מסביב. עם הידיעה כי תחת מדינה אחרת, יהיו את הטוקבקים שיזעקו "בוגדת", מבלי לזכור איזו אטימות הובילה ל"בגידה" הזו.
מעתה, אליס שלזינגר מהווה קול עבור כל אותם דחויים של מערכות הספורט בישראל. "פונטי ניצח", אמרה בקול חנוק מדמעות, אבל היא טועה. כי עם כמות העניין וחשיבות מעשיה, אפשר לומר כי היה זה האיפון החשוב בקריירת הג'ודו שלה.
בשנה מלאה מאבקים סבוכים מחוץ למזרן, אליס שלזינגר כנראה כבר לא תזכה בתואר ספורטאית השנה, אבל אין ראויה ממנה להיות מוכתרת בתור "אשת השנה בספורט".
