עוד לא ענק, כבר לא ילד / טור
בין שלל הסיפורים על הפועל ב"ש, התחבא לו בפינה אחד התהליכים הכי חשובים בכדורגל הישראלי - תהליך ההתבגרות של מאור בוזגלו. שרון דוידוביץ' חזר מווסרמיל עם תובנות
אבל בליגה שלנו, זו הפשוטה והסטנדרטית שנעה בין בינוניות מתמשכת לרגעי דרמה, הפועל ב"ש היא האלופה. אלופת הסיפורים. סיפור על בעלים שהיא בדיוק כמו אלי טביב, רק הפוך לגמרי. בעלים שנמדדת לא בכמות הכסף שהיא משקיעה, אלא באמונה הבלתי מתפשרת שלה שאפשר לשנות דברים מהיסוד. גם אם זה לוקח שנים. והיא תישאר שם, גם אם אומר לקחת אליפות או לרדת ליגה. אבל בין שלל הסיפורים, התחבא לו בפינה אחד התהליכים הכי חשובים בכדורגל הישראלי - תהליך ההתבגרות של מאור בוזגלו.
הריצה שלו עם חולצה אדומה לאחר השער היפה בכדור חופשי אל עבר היציעים, שלחה דה-ז'ה-וו רחוק לימים בבני סכנין. לפני הכותרות, לפני האבא שבא לפני הבן, לפני הציוצים נגד מאמנים. לפני שכולם חשבו שהילד ענק. סתם, שחקן מעולה שמכריע משחקים. פעם אחת בכדור קרן מדויק להפליא, פעם שנייה בבעיטה חופשית חכמה. כמו פעם.
אבל זה מאור בוזגלו אחר. בעיקר בהתנהלות. מחושב יותר, סבלני. אולי הבין שזהו הצ'אנס האחרון שלו. אולי אלה התאומים שהגיעו לעולם ששינו תפיסה. הוא עדיין לא ענק, אבל בטח כבר לא ילד.
בירא עמיקתא
ובצד השני של הסיפור, נמצאת בית"ר ירושלים. ולצדה עצבות אמיתית על הקבוצה הכי חלשה של המועדון בעשור האחרון. המערכים
היו מסודרים, כמו שרוני לוי אוהב, הייתה לחימה, אבל שום דבר מהותי שמנע אפילו מהקהל המסור שעשה את כל הדרך לבאר שבע להשתתק.
לרגעים נדמה היה שאם תצליח בית"ר להעביר 10 מסירות ברצף בצד המגרש של ב"ש, מישהו כאן ירוץ לקהל בלהט השמחה, יוריד חולצה בטירוף ויקבל צהוב. זה נכון לעכשיו הכלים הדלים שעומדים לרשותו של המאמן. גם אם האדום המפוקפק שנשלף לעבר ברייאן ז'ונס היה במקרה מוביל דווקא לעוד שחקן של בית"ר על המגרש, ולא אחד פחות, זה לא היה משנה.
