"המתנחל": חכם על חלשים
התוכנית החדשה בהנחייתו של חנוך דאום, "המתנחל", היא טלוויזיה מצוינת מבחינה מקצועית, בזויה מבחינה מוסרית וריקה מבחינת תוכן. אריאנה מלמד חושבת שמדובר בשיא (או שפל) חדש של הרוע האנושי
לרוע האנושי יש אלפי גוונים מרהיבים, וכמה מהם זורחים באור יקרות כשאנחנו צופים בזולת בקלונו. בפעם הראשונה שבה אנשים ראו תמונות נעות ובהן מישהו מחליק על קליפת בננה וצחקו, נולדה תת-תעשייה שמדגדגת את הרוע, מציגה אותו כ"בידור" ועושה ממנו רייטינג. זו תעשייה רבת עוצמה, שבקצה האחד שלה בטלוויזיה המסחרית ניצבת המצלמה הנסתרת סטייל יגאל שילון ובקצה השני - "המערכת" של מיקי חיימוביץ', שאנשיה "שכחו" ליידע את אראל סג"ל שעוד מעט ייפגש עם גארי יורופסקי, נביא הטבעונות הזועם, ויהיה קורבן אלימות. ועכשיו קבלו - במחיאות כפיים או בתיעוב עמוק, תלוי בכם – את הטאלנט החדש בתעשייה: חנוך דאום.
ביקורות טלוויזיה נוספות:
"היפה והחנון": האגדה הפכה מוגזמת
"המתנחל", שעלתה אתמול (ד') בערוץ 10, היא תוכנית הצצות מרוכזת לחייהם של אנשים חולי צומי. שלושת הפרקים הראשונים שלה מוקדשים ליורם שפטל, פליקס חלפון וליהיא גרינר. המשותף לכולם הוא מעמדם כסלבז. המשותף למעמד הזה הוא הפער העמוק בין אפסותה של העשייה שלהם בעולם לבין נוכחותם הבולטת בתקשורת. עדה יונת הם לא. המשותף לכולם ולחנוך דאום הוא שהם חולקים צורך עז, תשוקה עזה כמו החיים עצמם, להתנחל לכם בסלון ולמכור את עצמם במנות מבהילות דרך הדבר שמעורר בכם רוע.
הרפש המילולי של שפטל עבר מזמן את רף הפליליות. הוא מאוהב בעצמו כדי הערצה על-אנושית, ועל פי התנהלותו האקסצנטרית בעולם, ברור שהוא לא יכול לקיים זוגיות "נורמלית" או להיות מודע לדימוי שלו-עצמו. מעניין? ברור שמעניין! אם יחליק על קליפת בננה, מה טוב. לא נזפזף.
פליקס חלפון הוא כדורגלן עבר שטבל בזוהר ובהערצה עד שהשתן עלה לו לראש, ומתוך תחושה שהוא כל יכול חשב שהוא יכול גם לסחור בקוקאין וגם לא להיתפס. הוא טעה. ביושבו בכלא, "עובדה" ניצלה את חדוות הציקצוק שלנו ועשתה עליו סרט. מאז השתחרר, נורה ברגלו בקטטת שיכורים, הסתבך בחובות ועבד על משאית זבל.
הוא יהיה הגיבור של חנוך דאום בשבוע הבא, ואחריו תבוא ליהיא גרינר, האישה והאקסייטד, בנסיונותיה הפוסט-סלביים לקדם הצגת ילדים כושלת, למכור איפור או להשאיל את שמה לספר.
עדיף לעבוד בזבל
מה עושה חנוך דאום בעולמות האלה? רייטינג. כלומר, הוא מודה שזה מה שהוא עושה, בעימות מאוד לא מוצלח שביים בין שפטל לבין רבה רפורמית בקבר רחל, לשם נגרר שפטל כדי להיפטר מתסביך אמא. ולמה הוא עושה את זה? כדי להתפרנס. הדברים שראיתי בשלושת הפרקים בהם צפיתי מובילים למסקנה נחרצת – מבחינה מוסרית, עדיף להיתלות מאחורי משאית זבל.
"המתנחל" היא תוכנית טלוויזיה מצויינת מבחינה מקצועית ובזויה מבחינה מוסרית וריקה מבחינת תוכן וערך מוסף לצופים, ועוד מעט אסביר בדיוק איך זה מסתדר נפלא ביחד, אבל בינתיים - לטובת מי שלא ראה – כמה מילים על יוצר הפורמט, זה שיימכר עוד מעט למליון מדינות יען כי הוא מוצלח כל כך בחשיפת הרוע שלנו.
מאחורי הפורמט עומד איש מוכשר כשד ששמו רם לנדס. הוא בעליה של חברת ההפקות שהביאה לכם את "חשופים", "ילדי ראש הממשלה", "מחוברות" וכמובן גם "מחוברים", משם שלף את חנוך דאום. יש בינינו מעט מאוד אנשים שמבינים את ה-DNA של המסך הקטן כמו לנדס, ועוד פחות – כאלה שיכולים להקיף את עצמם בעשרות אנשים מוכשרים ביותר בתחומם הספציפי, מעורכים (עמי טיר הנהדר) ועד ליצרני מוזיקה אפקטיבית, שישימו לכם את הסולו גיטרה הבכייני בדיוק כשהסלב מתחיל לדמוע, מה שצריך לקרות על פי חוקי התסריט בערך בדקה 12 מתוך 26 של המופע. וזה אכן קורה.
לנדס יודע לגרות את כל חושיו של הצופה ולארוז את המוצר שלו באופן הכי מהוקצע שאפשר, ממעברונים פיקנטיים ועד לקליימקס היסטרי, עם שימוש מושכל באביזרים, טקסט ומניפולציות תסרוט ועריכה אינסופיות. ב"מחוברים" על מגדריו השונים, הוא חולל מהפכה באופן שבו צופים ישראלים מבינים וצורכים וידויים, ביוגרפיות ודרמה גם יחד. מי שלא מבין את זה, שיחכה לדוקטורטים בתקשורת שעוד ייכתבו על הפורמט.
מתוודה סדרתי
ועכשיו פורמט חדש. חנוך דאום קצת מוכר לחלק מן הצופים כפובליציסט (רהוט, מוכשר ומשכנע ביותר) , חבר של בנימין נתניהו, סופר, מתוודה סדרתי וכפייתי על עצמו, משפחתו, ניסיונותיו ההומו ארוטיים בישיבה, הפרעת ה-OCD ממנה הוא סובל. לאחרים הוא מוכר כמי שחובר לאילן רבינוביץ', הפסיכיאטר שחילק תרופות פסיכו אקטיביות למתמודדי "האח הגדול" כאילו היו סוכריות, ויחד הם מאזינים באמפתיה מזויפת עד כלות לנבכי הנפש של מיני סלבז שמוכנים לדבר על זה ברדיו.
עוד קווים לדמותו של דאום, שכולם רלוונטיים ל"המתנחל": הוא מתנחל. הוא חובש כיפה אבל לא מאמין באלוהים. הוא נשוי, יש לו ארבעה ילדים, שניים מהם תפגשו בפרק על ליהיא גרינר, שבו אבא שלהם מדבר על איבר המין שלה (יש ביפ, אז הכל בסדר), והילדים צופים בהצגת הילדים שלה, אבל לא באותה סצנה, חלילה. והוא צריך להתפרנס, אז הוא ממציא לעצמו התמחות מזויפת כקואצ'ר, מקצוע שבעצמו הוא מפלטם הנוח של שרלטנים מכל הסוגים, והולך עם זה עד הסוף. מתיישב בבתיהם של אנשים שהסכימו לפתוח לו את הדלת, ישן במיטותיהם ודורש מהם לעשות קפה על הבוקר, מרשה לעצמו לומר להם את כל הדברים שאתם רציתם לומר אך לא העזתם, כי יש בכם שרידים של נימוס, ומשחק בנפשותיהם ובדימויים הציבורים שלהם גם יחד כדי לבזות, להשפיל ולהגחיך אותם עד כמה שאפשר. גם את עצמו הוא מגחיך, אבל הרבה פחות.
הוא יכול לעשות זאת מפני שהוא מציע להם את הסם לו הם מכורים, דמותם על המסך והידיעה שצופים בהם. הוא יכול לתסרט סצנות אימה מבחילות כמו לעמוד בסלון של שפטל ולצפות בציור של הרוצח צבי גור שתלוי שם, ולעבור בקלילות למשהו אחר, כדי להציג על הדרך את שפטל כחולה נפש. הוא יכול לגייס את הפסיכיאטר רבינוביץ', ובהזדמנות זו לערוך לו סוג של רהביליטציה אחרי "האח הגדול", ולהביא לשפטל במתנה שלל גדול של תרופות פסיכיאטריות, ששפטל מסרב כמובן ליטול, אבל הרושם נוצק במוחו של הצופה: הנה איש, אקסצנטרי אבל מתפקד למופת בתחומיו, והנה חנוך דאום מוציא אותו קוקו לגמרי, משוגע על כל הראש.
וחנוך דאום יכול לעשות את כל זה בעודו חמוש במזוודה עם סטיקר של נתניהו, ובעודו מזכיר בכל פרק את חברותו עמו, מפני שמאחוריו ניצב הכוח העודף של חברת ההפקה של רם לנדס, שלעולם יהיה לה כוח עודף על פני כל מרוויין שהוא. מרואיינים הם רק חומר גלם. אנשים, חייהם ונפשותיהם הם רק אוסף פיקסלים בדרך אל הרייטינג. וקליפת בננה היא רק נקודת המוצא לסוגי ההתעללות המצולמים שחנוך דאום מציע למרואייניו. הכל בהסכמה, כן? אז הכל בסדר. או שלא.
קנה המידה שעל פיו מזמינה "המתנחל" את צופיה להתיישר ולמחוא כפיים מצוי בפרק השני. זהירות, ספוילר. פליקס חלפון כבר אמרנו? מבין השלושה בהם צפיתי, הוא הכי שביר. ליהיא גרינר עוד זוכה לדקת מסך פה ושם, שפטל מככב בתוכנית רדיו מזוויעה, אבל לפליקס חלפון אין כלום חוץ מהייאוש, ולכן הוא יעשה הכל כדי לזכות בזמן המסך שלו, ולכן דאום חושב שזה רעיון מצוין שהוא יעבור חוקן לעיני המצלמה כדי "לנקות את העבר" (חלפון מסרב לבסוף), או – טוב מזה – ניתוח! באף! בעזרת דב קליין, מנתח הסלבז וחולה צומי בעצמו! ענק, לא?
תקריב אחד על האיש המבוהל, אחד על המנתח המהולל, אחד על דאום הנגעל שיוצא מחדר הניתוח, ובסצנה הבאה דאום כבר מחזיק בידו כדורגל וחלפון שוכב במיטה עם פרצוף נפוח ועיניים מוצפות דם ואף חבוש, דאום זורק את הכדור לעברו, וקאט. לעולם לא נדע אם באמת פגע באפו.
כבני אדם עם שרידי מצפון, עם שריר מוסרי רדום מיותר מדי ריאליטי, עם טיפה של הכרה בקיומו של זולת – אנחנו כבר יודעים שמישהו בהפקה הגה את הרעיון המזוויע הזה רק כדי ליצור פואנטה, שתתורגם לשבריר-אחוז-רייטינג, שיתורגם לכמה אלפי שקלים. אני מסירה את הכובע בפני המקצועיות של כל העושים במלאכה, אבל המלאכה, תסלחו לי, בזויה מאין כמוה. נהניתם? יופי. עכשיו לכו תביטו במראה. הדבר שנהניתם ממנו נקרא, בשפת הילדים, "חכם על חלשים". ונראה את חנוך דאום מתנחל ככה בבית של ביבי.
