כל הבאסה: העץ של בנדיקטוס ירוק יותר
גוי, שולחים אותו לקנות עץ. מה עושה? קונה. שם עליו קישוטים, מכין תה והולך לישון. תארו לעצמכם שהיינו מצוּוים להציב אשוח בסלון: במשך שבועות היו רבנינו מתקוטטים האם צילתו מרובה מחמתו, האם מותר לצרף אותו למניין - וכל זה עוד לפני שנת שמיטה. הבה נודה על האמת, לא קל להיות יהודי
יותר ויותר יהודים בתפוצות חובשים מצנפות אדומות, נוטעים בסלונם עצי אשוח מוריקים - ומתנשקים בחצות. מתברר שלא כל כך כיף להיות יהודי, וכך אנו מפסידים לא מעטים מנויים לטובת המתחרים. כוונתי בעיקר לאלה הנוהגים ללכת על המים, ללעוס את גופו של המשיח, לכרות עצים קטנים - ולקשט אותם בקיטש מזעזע משל היו סוכה.
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
לאחרונה, כאמור, מתבצעת נדידת מנויים לא קטנה. אלא שעובדת היותו של שוק התיאולוגיה סגור לתחרות, מרתיחה רבים מאתנו למראה כל לקוח שאינו מקפיד על נאמנות למותג היהודי, ומתעניין במתחרים.
שיקסעס מאחו היוגורט של מולר-מהדרין
יש בנו היהודים רתיעה (מוצדקת) ממה שמריח לנו צלוב. אין צורך להסביר את טיב היחסים הבעייתיים עם הנוצרים עוד מימי הוויה-דלרוזה העליזים, ועד לאפיפיור השואה פיוס ה-12, שכל קשר בינו לבין פיוס הוא נס גלוי. עם זאת, נראה שבשנים האחרונות ניכרת התקרבות מסוימת בין הצדדים, כפי שיתברר להלן.
חכמי הדמוגרפיה מזהים את גורם העריקה הראשי מן היהדות, באופיין הנרגן של בנות ישראל. במזגן ההפכפך הדוחף את טובי בחורינו לזרועותיהן של שיקסעס נוחות מזג, כאלו הרועות בשלווה באחו היוגורט של מולר-מהדרין. דבר זה נקרא בפי פשוטי העם "אהבה", ובלשון חכמינו זיכרונם לעכשיו בשם "התבוללות". אמנם הדבר אינו שכיח בארץ הקודש, אך מצוי ביותר בקרב שוכני הגולה החלכאה והדוויה של ניו-יורק, שיקגו ולוס-אנג'לס.
מקור הבעיה נעוץ במנהג גוברין יהודאין ללכת שולל אחר כל בלונדה נורדית המשבשת את תודעתם היהודית הרעועה. כאן אנו חוזרים אל העובדה שיהודיות זה פשוט לא כיף. אנו מחויבים לספק את כסותן, עונתן ושארן - ביטויים מכובסים לכְּסוּת בעונת סיילים שאינה משאירה שקל לרפואה, בטח לא פרטית. אך נראה שלא רק בבנות הפלשתים הערלים האשם.
דין אשוח בשנת שמיטה
שיאה של תופעת העריקה מגיע בזמן החגים. או-אז ניכר לעין ההבדל התהומי בין גויי הארצות ועמי האדמה.
נודה על האמת, לעומתם החגים שלנו די מבאסים. לכאורה, היה להם פוטנציאל לא רע, אבל משהו בהחלט השתבש בדרך.
למשל, שולחים יהודי לקנות כמה ענפים בסך הכל. אז רבי טרפון אומר שהפיטם צריך להיות ככה, ורבי יוסי הגלילי - שעל הענף צריכים להיות שלושה עלים משולשים. הכל ביחד צריך להיות שלושה טפחים, על פי כל השיטות, מכלי ראשון שאינו מבשל ולא לשכוח להדליק את הפנסים הצבעוניים רק משתכלה רגל מן השוק ומשיבחין בין אריתראי לרוסי.
גוי, שולחים אותו לא לקנות ענפים - אלא עץ שלם! מה עושה? קונה. לא יאומן, נכון? שם עליו קישוטים, מכין תה והולך לישון. תארו לעצמכם שהיינו מצוּוים להציב עץ אשוח בסלון. במשך שבועות היו רבנינו מתקוטטים האם צילתו מרובה מחמתו, האם מותר לצרף אותו למניין - ומה דינו של אשוח המוקף חומה עוד מימי יהושע בן נון - וכל זה עוד לפני שהגענו לשנת שמיטה.
כנראה שהעץ של בנדיקטוס ירוק יותר, כי לבנדיקטוס יש דת זורמת, בכיף, ללא ההפרעה היהודית-כפייתית של לפרק, לדקדק, לטחון, לחפור, ולהוציא את כל החשק מהחגים. כשיוחנן פאולוס השלישי פותח שנה חדשה, זה לא נמשך ארבעה ימים של ארוחות משפחתיות וחיכוכים עם החמות. והכי חשוב, הילדים (הלא חוקיים) של בנדיקטוס הולכים למחרת לבית הספר! אצלו אין שבוע חופש לפני, שבוע חול המועד באמצע, ואסרו חג הנמשך עד החג הבא.
למרות הכל, יתרון אחד גדול יש לנו על הנוצרים: אנחנו הרבה יותר חכמים מהם. יש לנו בממוצע 4 נקודות איי-קיו יותר מכולם, והמון חתני פרס נובל, כך שבטוח נחשוב על דרך לעקוף את הבעיה. הנה, כבר חשבתי על משהו. אולי נוכל להציב בביתנו עץ אשוח, רק שכמו החמץ בפסח, נמכור אותו לגוי.
לפנייה לכתב/ת 
