שד ושבר: גם דתיים יודעים - אין שדים בעולם
חז"ל מתארים אותם כיצורים שעירים בדמות אדם או תיש, ומייחסים להם סגולות מיסטיות לרוב, שחלקן נכנסו להלכה. אבל חכמינו שאבו גם ידיעות מדעיות ממקורות לא יהודיים, ואלו התבררו לעתים ככוזבות. איני מאמין בשדים משום שאין הוכחה לקיומם. באלוהים אני דווקא מאמין, מסיבות אחרות
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
נתחיל מהמקור: השדים נזכרים כבר במקרא, בשירת האזינו: "יזבחו לשדים לא אלוה, אלוהים לא ידעום; חדשים מקרוב באו, לא שערום אבותיכם" (דברים ל"ב, י"ז). ה' מבקר את בני ישראל הזונחים את עבודתו, ונוהים אחרי עבודת השדים; ביקורת דומה נשמעת מפי מחבר התהלים: "ויזבחו את בניהם ואת בנותיהם לשדים" (תהלים ק"ו, ל"ז).
זה לא עזר. גם בימי המלך ירבעם (דברי הימים י"א, ט"ו) ואף בימי המלך יאשיהו (מלכים ב' כ"ג, ט"ו) עוד נהג פולחן השדים-שעירים, וכאן ראוי להעיר משהו על השם "שעיר": רגילים לפרש שהשדים מכונים "שעירים" על שם דמיונם לתיש, מכאן ראיה טובה לכך שלכל הפחות בזמן המקרא, נראו שדים לעין אדם, שאם לא כן, מניין לכותבי הנבואות שהם (השדים) שעירים ודומים לתיש?
זו, כמובן, הנחת המבוקש. הפסוק לא עושה את הקשר האטימולוגי הזה. אפשר והשדים נקראו שעירים מטעם אחר. הם נזכרים גם בישעיהו: "ושעיר אל רעהו יקרא", "ושעירים ירקדו שם" – ונראה שהכוונה לחיה שעירה השוכנת באזורים שוממים ומדבריים (תיש?) מאחר שמקובל היה כי השדים נמצאים במקומות שבני האדם נטשו, זכו השדים בשמם של השעירים המדבריים.
כמובן שעצם הזביחה שבה נהגו בני ישראל אינה מאששת את קיומם של השדים; הראשונים הקריבו לכל סוג של אליל שהצליחו להניח עליו את היד. כולם, כמובן, אלילי שווא ותוהו שאין להם קיום מחוץ לתודעת האדם המאמין.
כך תזהו שד חז"לי
הניסיונות להכחיד את זכרם של השדים לא צלחו. עולמם של חז"ל, שחיו מאות שנים אחרי
המלך יאשיהו, היה עולם רדוף שדים. הם נזכרים בספרות האמוראית לרוב וגם בספרות התנאית; חכמים אחדים אפילו מספרים על מפגשים מהסוג הראשון שהיו להם עם שדים, ועל דיונים תיאולוגיים שבהם לקחו חלק (פסחים קי, ע"א ועוד).
במסגרת התבססותם של השדים בעולמם של חכמינו ז"ל, מופיעים גם כינויים חדשים לשדים: שמות גנריים כמו "מזיקים", "לילין ורוחין", אך גם שמות פרטיים כמו "סמאל", "לילית" ו"אשמדאי" הידוע לשמצה. אגב דיון על גט, מגלה הגמרא מעט על תכונותיהם הגשמיות של השדים: המשנה במסכת גיטין קובעת שניתן לכתוב גט לאשתו של אדם שנפל לבור מים, וזעק משם בדמדומי גסיסתו". והגמרא תמהה: ואולי זה לא היה אדם שזעק, אלא שד זדוני?
מתוך כך דנה הגמרא במאפייניו של השד, ומסיקה שיש לו "דמות אדם" ו"בבואה" (צל או אולי השתקפות במים או במראה, שלא כמו ערפדים במיתולוגיה העממית), אך לא "בבואה דבבואה" (כשתתפסו שד, העמידו אותו בין שתי מראות מקבילות ותיווכחו בעצמכם). חז"ל מתארים גם את המראה החיצוני של השדים, ואת צורת רגליהם, ובאופן כללי יוצרים רושם שהם ראו שדים בעיניהם ממש (ברכות ו, ע"א).
בין אדם למלאך
אבל מהם השדים של חז"ל בכלל? מדבריהם משתמע שאלו ישויות מזיקות, שיש להן תכונות רוחניות וגם תכונות גשמיות, והם ממצעים בין אדם למלאך: "שישה דברים נאמרו בשדים: שלושה כמלאכי השרת ושלושה כבני אדם; שלושה כמלאכי השרת: יש להם כנפיים כמלאכי השרת, וטסין מסוף העולם ועד סופו כמלאכי השרת, ויודעין מה שעתיד להיות כמלאכי השרת… ושלושה כבני אדם: אוכלין ושותין כבני אדם, פרין ורבין כבני אדם, ומתים כבני אדם" (חגיגה ט"ז, ע"א). בדבר מקורם של השדים חלוקות הדעות.
במבט ראשון נראה כי חז"ל לא פקפקו בקיומם האונטולוגי של השדים. משום כך יש לאחרונים השפעות מובהקות על ההלכה למעשה. האמונה בקיומם הובילה את חז"ל להורות, למשל, על נטילת ידיים בבוקר, אקט שיהודים דתיים ואני בכללם מקפידים עליו עד היום; נטילה זו היא (גם) מפני "רוח רעה" דמונית בשם "בת מלך" השורה על הידיים בלילה, ועלולה להזיק לכל פתח שהיד באה עמו במגע – פה, חוטם, אוזניים או עיניים – כל עוד לא טוהרה בנטילה (ש"וע או"ח ד, ג).
הלכה אחרת נוגעת לסכנה שמציב השד "קטב מרירי" להולכים בין חמה לצל בתקופת תמוז, ויש עוד. נו, אז אם לקיומם של השדים יש נפקא מינא להלכה - זה חייב להיות אמת, לכל הפחות מזווית אורתודוקסית, שאם לא כן משמעות הדבר היא שההלכה מוטעית.
אבל זה כמובן תעתוע
לא מדובר כאן בהלכות של ממש, אלא בעיקר בהמלצות של שמירת הנפש בלבד; זה מה שאיפשר
לרבי משה בן מיימון (הרמב"ם) לנפות אותן החוצה מספרו ההלכתי המונומנטלי "משנה תורה", ממש כמו שהשמיט הדרכות חז"ליות אחרות העוסקות בבריאות לפי מדע הרפואה הבבלי של המאה השלישית לספירה.
הרמב"ם שהיה רציונאליסט אדוק, אמנם הרשה לעצמו להשמיט הלכות אלו, אך כיצד פתר את העיסוק הנרחב של חז"ל בנושא? תחילה נראה שהוא פירש את ה"שדים" שהזכירו חז"ל בצורה שונה מהמקובל, כפי שעולה מדבריו הבאים: "כל מי שלא הגיע לכך שתהיה לו הצורה הזאת (דהיינו: הדעת השלמה)... אין הוא בן אדם, אלא בעל חיים שתבניתו ומִתארו - תבנית בן אדם ומִתארו, אלא שיש לו יכולת – שאין לשאר בעלי החיים – לגרום מיני פגעים ולעשות מעשים רעים" ("מורה נבוכים" א, ז).
רמב"ם לא חלק על חז"ל, הוא פשוט קרא אותם אחרת. הגר"א אמנם התנגד לבחירתו הפרשנית של רמב"ם, וטען ש"הוא נמשך אחרי הפילוסופיה, אבל ההתנגדות לא הצליחה לעקור את הרעיון הפורה הזה, ודתיים משכילים נושאים גם בימינו בגאון את נס הכפירה בפירוש הפשטני של "שדים", "כשפים" ושאר מרעין בישין.
הקריאה האלגורית יכולה להסביר את מפגשיהם של חכמינו ז"ל עם שדים, במיוחד אם נצרף לכך את הידיעה שבימיהם נתפסו חולי הנפש כ"אחוזי שד", ואפשר אפוא שמעולם לא נפגשו חכמינו בשדים ערטילאיים - אלא רק עם בני אדם מיוסרים.
חז"ל טעו. קורה
אך נראה שאין די בקריאה האלגורית כדי להסביר הכל. היא לא יכולה להסביר את תיאורם הגרפי של השדים, למשל. נראה אפוא שחלק מחכמינו ז"ל אכן האמינו בקיומם של שדים ממש – אלא שזו הייתה אמונה מוטעית בידע שמקורו זר, ממש כמו ידיעות מדעית רבות אחרות המופיעות בספרות חז"ל; האסטרונומיה של חז"ל, למשל, אינה אלא בבואה של האסטרונומיה הבבלית ו/או היוונית – על חלקיה המדויקים ושגיאותיה המביכות כאחד. הוא הדין בענייני רפואה, אנטומיה, פיזיולוגיה, ביולוגיה, בוטניקה ושאר תחומי ידע אחרים על העולם: לעתים קלעו חז"ל אל האמת, ולעתים לא – ובכל מקרה, מעולם לא טענו שהידע הזה הוא אמת מוצקה שמקורה שמֵימי.
אני יודע שהגישה הזו לידע של חז"ל לא נוחה לעיכול כמו הגישה הנאיבית, הגורסת שכל דבריהם המדעיים הם אמת מוחלטת.לדעת רמב"ם, אותן ידיעות מדעיות כוזבות, חדרו אל תוך היהדות בעקבות קריסת מערכת ההגנה מפני השפעות זרות: "כאשר רשעי האומות הבורות איבדו את מעלותינו הטובות והשמידו את דברי החוכמה שלנו ואת יצירותינו, וקטלו את חכמינו עד שנעשינו בורים... ואנו התערבנו בהם, עברו אלינו דעותיהם, כשם שעברו תכונותיהם ומעשיהם" ("מורה נבוכים" ב, יא).
וכאן צריך לומר בצורה ברורה שאין שום סיבה להבדיל בין ידיעות אסטרונומיות על קוטר השמש, ובין ידיעות מטאפיזיות על שדין ולילין: אלו גם אלו הגיעו מעמים שכנים. האם רק בגלל ששדים נדמים כשייכים לתחום המטאפיזיקה הדתית הם הופכים לאמת? גם אלילים שייכים לשם – והיהדות כופרת באמיתותם. ניתן לומר שחלק מהאמונה בשדים פעפע ליהדות מהתרבויות הזרות; וכך, בעוד שחכמים אחדים ראו ב"שדים" משל בלבד, אחרים טעו לראות בכך אמת אונטולוגית.
גם אני מאמין בשד הסטרפטוקוקוס
ואולי השדים קיימים ופשוט עוד לא גילינו אותם? הלא דברים רבים נחשבו כ"לא הגיוניים" ו"לא ריאליים",
עד שבאה המציאות וטפחה על פנינו. גלי רדיו בלתי נראים, למשל, או חלקיקים תת-אטומיים היו מעוררים גיחוך בעבר בדיוק כמו המושג "שדים" כיום.
אמת, הגישה הביקורתית לידע שלנו נכונה היא; ככל שאנו יודעים יותר – אנו יודעים שאנחנו יודעים פחות, ובמקביל מועם זוהרם של המתיימרים להחזיק באמת מוצקה ומוחלטת. אבל אין בכך כדי לאפשר לכל הבל להפוך לאמת בכוח. לדוגמה, אולי יש אי-שם כמה שדים שובבים שרק מחכים שנגלה אותם ברגע שנרחיב את כלי ההשגה שלנו? אולי. ואולי יש גם מפלצת ספגטי ענקית ונכלולית? ושמא קנקן תה גדול מקיף את הכדור שלנו בתנועה מעגלית מושלמת ואנחנו, סומים שכמונו, לא רואים אותו רק בגלל שהוא עשוי חומר קריסטלי טהור וזך? אני מקווה שהבנתם את הנקודה. הכל יכול להיות נכון, כל עוד לא הוכחנו שאין זה כך.
איני מאמין בשדים, שכן איני נזקק להשערה הזו. היא לא תורמת לנו דבר, אלא רק מבריחה אותנו להסברים שאינם מנגנוניים ומשום כך ריקים. אבל מדוע אני טוען שאמונה זו גם "לא סבירה"? – בגלל שאם הם היו קיימים, היינו מצפים לראות אותם יותר ככל שהמדע שלנו וכלי הצפייה שלו מתקדמים. והנה לא רק שאין זה כך, אלא שרגליהם השעירות של השדים הולכות ונדחקות מכל מקום שבו שכנו בעבר.
הטענה ששד עומד מאחורי תופעות טבע שונות כמו מחלות או תנועתם של גופים במרחב היא טענה ריקה; יש כאן רק החלפה סמנטית: במקום לקרוא ל"סטרפטוקוקוס" בשמו, קוראים לו "שד". ב"שדים" כאלה גם אני מאמין. באופן אירוני, זו אותה דה-מיסטיפיקציה שנויה במחלוקת שערך רמב"ם לשדים ולמלאכים, זו שגררה גינוי מצד המאמינים בקיומם.
איני מאמין בשדים בגלל שאין כל הוכחה לקיומם: הם אינם נראים, לא ניתן לחוש בהם, השפעתם על העולם אינה מדידה וניתן להבין אותם בפשטות כמשחק של סמנטיקה. מאחר שרמב"ם מספק לנו סולם המאפשר לנו לרדת מעץ האמונה הדתית בשדים, בטל טעמה של אמונה זו.
באלוהים אני דווקא מאמין
רגע, אבל דברים דומים ניתן לומר גם על אלוהים, שבו אני דווקא כן מאמין! אמת. גם אלוהים אינו נראה, השפעתו על העולם אינה ניתנת למדידה - ולא ניתן לחוש אותו בעזרת כלים אחרים מלבד תודעתו של הסובייקט. ואף על פי כן אני מאמין באלוהים – בגלל ההתגלות שהתרחשה אי-אז לאבות-אבותיי. אני יודע שטיעון "העד" לא עומד בביקורת תקיפה, אבל לא זו הסוגיה כאן. ההתגלות היא מסלול עוקף-רציונאל וחלק מהאמונה הבסיסית של היהדות, אך אמונה בקיומם של שדים – לא.
עולמנו כבר מאוכלס באלוהים, מלאכים, נשמות, גן עדן וגיהינום, וכי לא די לנו באלו עד שנעמיס עליהם עוד? מדוע שלא נכניס לרשימה גם חדי קרן ורודים ובלתי-נראים (דוגמא שמשום מה חביבה על אתיאיסטים)? – שלא במפתיע, הרמב"ם ערך רדוקציה של המיסטי לרציונאלי של כל הישויות הללו; "אלוהים" אין לו גוף ולא דמות הגוף, ואי אפשר לדבר עליו - אלא רק על דרך השלילה.
ה"מלאך" אינו ישות מכונפת המעופפת בחלל בשליחות דחופה מאת הבורא. לפחות לא בצורה שרוב האנשים מדמיינים לעצמם, שכן "מלאך" אצל רמב"ם הוא לא יותר מאשר "חוק" ("מורה נבוכים" א, מט ועוד); גם "גן עדן" הוא אתר עלי אדמות ו"עולם הבא" הוא בכלל הידבקותו של השכל ב"שכל הפועל". אפילו "הישארות הנפש" היא לא מה שההמון מדמיין לעצמו.
לא לחינם בחר קארל סייגן המנוח בשם "עולם רדוף שדים: המדע כנר בעלטה" לספרו העוסק במאבק בין השקפת העולם המדעית לזו שאינה כזו; השד הוא סימבול לכל השיירים העבשים של העולם הישן. המאבק בשדים הוא גם מאבק בכל מה שאינו מבוסס, בכל מה שהוא זר לשכל הישר. ובעזרת האל, הרציונאל ינצח (אלא אם כן הצד שכנגד יגייס לשורותיו שדים).
- הכותב הוא רב בקהילה בחו"ל, ראש כולל "תורה מציון", מורה למדעים ובעל הבלוג "בלוגין שאובין
"
לפנייה לכתב/ת 
