תמונת השנה שלי: איומים על חיי כי התפללתי בדרכי
פעמיים חזרה על עצמה תמונת השנה שלי, לאחר שרוססו נגדי כתובות נאצה: "פגי, היזהרי". האויב המסוכן ביותר לעם היהודי פועל מתוכנו, בשנאת החינם. תפילתי כנה וידיי נקיות – ואם טעיתי, רק אני אתן על כך את הדין בבוא היום. בינתיים, מן הראוי כי רבנים ואישי ציבור יפרו את שתיקתם כשמאיימים על חיי
בהתקרב סיום השנה האזרחית, מפרסמים אמצעי תקשורת רבים את "תמונת השנה" שלהם. בכנס בין-דתי שהתקיים לאחרונה בסיאול, גילתה להפתעתה נציגת ישראל בכנס, ד"ר דבי וייסמן, המכהנת כנשיאה העולמית של הוועד לשיח בין יהודים לנוצרים, שלוש תמונות מוגדלות של "נשות הכותל" – וביניהן תמונה שבה אני מופיעה עטופה בטלית, כשאני וחברותיי מוקפות שוטרות.
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
זאת הייתה עבור מארגני הכנס "תמונת השנה". תמונה דומה של הצלמת מרים אלסטר, הוכתרה לאחרונה כ"תמונת השנה" בתערוכת הצלמים "עדות מקומית". הדיאלוג הסמוי שנחשף מבעד לעדשת המצלמה, של שוטרות ספק-מגוננות ספק-חוסמות נשים אחרות - הוא ביטוי מאלף למצבן של נשים בחברה שלנו, כשידו הארוכה של השלטון (הגברי) שולח נשים לשים מחסום בפני נשים אחרות, אבל לא זה העניין.
משהו השתבש בדרך
אני מתפללת עם "נשות הכותל" מזה כ-16 שנים - קבוצת תפילה ייחודית וחדשנית בנוף היהודי, הפועלת בתוך מסגרת ההלכה, ומביאה משב רוח רענן ועוצמתי גם יחד, למסורת עתיקת השנים של מקומן של נשים בסיפור היהודי. מעמד הנשים בתולדות היהודים התרחק עד מאוד מאותו רגע נשגב שבו מרים יצאה לרקוד עם התוף והנשים במדבר.
אין ספק שבימינו, מקומה של האישה היהודייה המבקשת לבטא את השמחה שבאמונה, הוא מקום של השתקה והדרה, וכלל אין זה משנה אם היא בוחרת להגדיר את עצמה כחרדית, דתייה, מסורתית או חילונית. לא משנה גם מה היו הסיבות והמסורות שהובילו את הנשים ממקום הריקוד וההודיה על הנס, למקום של השתקה והסתרה מאחורי פרגוד; ממקום של פטור מקיום מצוות מסוימות, למקום של הדרתן ומניעתן ממצוות שלא נאסרו עליהן מעולם. אין ספק שמשהו השתבש בדרך.
עברו עלינו כמעט 2000 שנות גלות אכזרית, אפלה ומייאשת, והנה דווקא אחרי החורבן הגדול ביותר - קמה המדינה. והנה אנו בעידן אחר, רב תהפוכות, שבו נשאלות שאלות חדשות ונוקבות מאי-פעם על משמעות היהדות בתרבות שלנו, שהרי "יהדות" איננה דת במובן הקונבנציונאלי, אלא אורח-חיים.
הזמנים אחרים, האנשים אחרים, והיהדות עדיין כאן, חזקה מתמיד. משדרת מכל פינה ניצני תחייה מבשרי טוב. אולם, הדברים הטובים עלולים, כהרף עין, לעבור ממצב של ישועה קרובה - לפתחו של חורבן חדש, חלילה.
אנחנו האויבים של עצמנו
האויב האכזר והמסוכן ביותר איננו זה הצובא על גבולות מדינתנו. האויב הוא כאן, בתוכנו, בפנימיותנו. הפילוסוף היהודי עמנואל לוינס תיאר היטב מה קורה כשאנחנו לא מסוגלים לראות את ה"פנים" (פנימיותו) של האחר, ולא חשים כלפיו אחריות. ללא קשר להסכמות או אי-הסכמות, התוצאה הנוראה היא שריפת עוד לבנה בבניין החדש שאנחנו מנסים לבנות לעמנו בעמל רב.
ישנם אנשים שבכנות לא מסכימים עם מנהגן של "נשות הכותל", ועם רבות אחרות שמתפללות בדיוק באותו אופן בבתי כנסת אורתודוכסיים (לא חרדיים). אני מכבדת את זה, ויכולה להבין אותם. אולם, באותה נשימה, איני מוכנה להמשיך לשתוק לנוכח חילול השם המתמשך, המתבטא באלימות ובהסתה הפרועה שמופנית כלפינו, שהפכה ל"שפה הרשמית" של רבים מדי בחברה הישראלית, גם בלי קשר לנשות הכותל.
איני מוכנה להסכים עם חילול השפה העברית, ועם ביטויי השנאה והכפירה של כל מי שחושב שהדרך הנכונה היא שלו - ואין בלתה.
המחיר האישי שלי
תפילתי כנה וידיי נקיות – ואם טעיתי, רק אני אתן על כך את הדין בבוא היום. לקדוש ברוך-הוא אין אפיפיור, שופטים או חיילים, אבל הוא נתן לנו – גם לנשים וגם לגברים – את התורה, וציווה עלינו ללמוד אותה, ולהפוך בה.
"תמונת השנה" שלי חזרה על עצמה פעמיים, כשהתעוררתי בבוקר לקול דפיקות משטרת ירושלים, שהגיעה לאחר ששכניי דווחו על כתובות נאצה שרוססו בחדר המדרגות ועל דלת ביתי. נכתב שם, בתמונת השנה שלי: "פגי, היזהרי", "תג תורה" ו"נשות הכותל נבלות".
אני יודעת שלעמוד בחזית זה לשלם מחיר אישי, להוביל ולפרוץ דרך זה לשלם מחיר אישי. חברותיי ואני עושות זאת בחירוף נפש כבר 25 שנים, וגם מחר - ראש חודש שבט, בשבע בבוקר – נהיה שם, כי אנחנו מאמינות שלהדרת נשים אין מקום בחברה דמוקרטית מתוקנת - וגם לא במדינה יהודית מתוקנת. המחיר אמנם אישי, אבל המאבק הוא ציבורי.
אין ציפייה שמאבק ציבורי יהיה מקובל על הכל. אם היה כזה, לא היה צורך במאבק. אבל קיימת ציפייה להוקיע מן היסוד את דברי ההסתה ואת המעשים האלימים מחוסרי הרסן. מן הראוי כי רבנים, אנשי ציבור, אישי רוח ואוהבי תורה יגנו על המאבק הציבורי, ככלי ביטוי במדינת היהודים שגם מבקשת להיות דמוקרטית.
בשתיקתם, הם מתירים לחושך להשתלט על חיינו ולכבות אותנו. הם יכולים לבחור את ההפך, ולהראות לציבור את דרך האור. יש לזה שם מאוד פשוט: קוראים לזה אהבת ישראל.
- פגי סידור
היא חברת הנהלת "נשות הכותל
"
לפנייה לכתב/ת 
