"הזאב מוול סטריט": מושחתים, לא נמאסתם
מרטין סקורסזה לא איבד את מגע הקסם שלו, וביחד עם לאונרדו דיקפריו הוא מביא לנו יצירת מופת נוספת "הזאב מוול סטריט" - העושה חוכא ואיטלולא מתעשיית הפיננסים האמריקנית. האם זהו סרט ביקורתי או קומדיה פרועה? הצופים יהנו בכל מקרה לאורך שלוש שעות רצופות סקס, סמים ודולרים
ב-1990, כשמרטין סקורסזה הוציא את "החבר'ה הטובים", הוא הכה במחבט בייסבול את פיקות הברכיים של סרטי גנגסטרים נוסח טרילוגיית "הסנדק". לא הקבלות לתככיי האימפריה הרומית, או אפילו לא לחצר ביזנטינית, אלא ערב רב של פושעים קטנים ואלימים, עם תאוות בצע, טעם רע וטיפשות ממארת. כמעט רבע מאה מאוחר יותר סקורסזה עושה דבר דומה לסרטים שעסקו בוול סטריט.
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:
אם גורדון גקו (מ"וול סטריט" של אוליבר סטון) היה כריש בחליפה, ג'ורדן בלפורט (ליאונרדו דיקפריו), הגיבור של "הזאב מוול סטריט" הוא מאעכר שמחזור החיים שלו מתודלק בקוקאין ומאט עם סמי הרגעה.
הוא לא פועל מסביבה עסקית מכובדת, אלא מהמשרד שדומה יותר לבית אחווה בקולג' שיצא משליטה, כולל ברוקרים שמסניפים ומזיינים בפרהסיה, ומסיבות פרועות שבהן מושלכים גמדים על לוח מטרה.
זהו שיתוף הפעולה החמישי בין סקורסזה לדיקפריו, וזהו המוצלח שבהם. דיקפריו נזקק לכמה אלמנטים חדשים - פרועים ופיזיים - שהופעות המשחק הקודמות שלו לא דרשו, והוא עומד בכך בהצלחה גדולה. לפני ארבעים שנה סקורסזה ביים את "רחובות זועמים", יצירת המופת הראשונה שלו. מאז הוא נודע כבמאי המצליח ליצור תזמור בין המוזיקה הנשמעת, לקצב התנועה, למהירות הצילום ולתנועת המצלמה. "הזאב מוול סטריט", הוא מפגן מהמם של במאי בן 71, שבמשך שלוש שעות מבהיר כי הוא עדיין מסוגל לעשות קולנוע קצבי ומחשמל לא פחות טוב מכל במאי צעיר ממנו.
הסרט מבוסס על האוטוביוגרפיה שכתב בלפורט האמיתי ב-1998. התיאורים המפורטים של התהוללות ושחיתות עובדו לתסריט על ידי טרנס ווינטר, שהיה מפיק וכותב מרכזי ב"הסופרנוס" (סדרה שלא הייתה קיימת בלי "החברה הטובים"). סקורסזה ו-ווינטר שילבו כוחות בסדרה "אימפריית הפשע", ושניהם מבינים היטב כיצד לתרגם את מעלליו של בלפורט לרצף סצנות פרועות.
זהו מיזוג יוצא דופן בין מוטיב ההרס העצמי שמאפיין את גיבורי סרטיו הגדולים של סקורסזה ("נהג מונית", "השור הזועם"), והקומדיות הפרועות והעכשוויות שבהן אמריקאים צעירים מאבדים שליטה. אם בצד של הגיבור האופייני לסקורסזה נמצא דיקפריו, אין זה פלא שעזר כנגדו - בתפקיד סגנו ויד ימינו - נמצא ג'ונה היל, שמביא איתו את הקישור לסוג קומדיות זה. החיבור בין השניים הוא הכוח המניע את הסאטירה על הבהמיות ותאוות הבצע שאינה יודעת שובע של נוכלי וול סטריט.
ג'ורדן בלפורט החל לעבוד כברוקר צעיר בסוף שנות ה-80. מהבוס הראשון שלו מארק האנה (מת'יו מקונוהיי בהופעה קצרה אך מהממת) הוא מקבל את השיעור המכונן: אף אחד ממילא לא יכול לצפות את תהפוכות שוק המניות, לכן תאונן לפחות פעמיים, תטביע את המוח באלכוהול וסמים ואת הגוף בזונות, תנוע לפי הקצב שלך, תתמקד ברווחים שלך, ולא אלו של הלקוח.
את התובנות הללו בלפורט מיישם בהצטיינות יתרה כאשר משבר בוול סטריט משליך אותו לשולי העולם הפיננסי. משם הוא מקים עצמו מחדש כאיש המכירות האולטימטיבי של מניות זבל השייכות לחברות שאינן נסחרות בוול סטריט. המטרה היא לגבות עמלה אסטרונומית של 50 אחוזים, לגלגל את הכסף קדימה תוך ניפוח פלילי של שווי המניות, עד שתבוא הקריסה שאת המחיר שלה ישלמו הרוכשים התמימים.
סגנון פעולה קרימינלי זה אינו שונה מהותית ממה שעשו החברות המכובדות בוול סטריט אשר חוללו את משבר הסאב-פריים של 2008. כך שאירועי הסרט מתרחשים בשנות ה-90, אך רלוונטיים לחלוטין לימים אלו.
בפתיחת הסרט מוצג בלפורט כשהוא מסניף קוקאין באמצעות שטר מגולגל. זוהי לא רק הצהרה ברורה לגבי הקצב של הסרט ותחושת האומניפוטנטיות שתניע את הגיבור, אלא גם הבהרה שהסם האמיתי אותו בלפורט יסניף הוא הדולר. הכסף מביא את סממני העושר. הלמבורגיני הלבנה, האישה החדשה המחוטבת לא פחות מהמכונית (מרגוט רובי), הבתים, היאכטה, וסמים. כל-כך-הרבה-סמים.
דוני אזוף (ג'ונה היל) הוא כלומניק שמן וממושקף המצטרף למסע המסחרר של בלפורט. תחת הכסות של חברה בעל שם מכובד ו"מסורתי" ("סטראטון אוקמונט") הם מנסים להביא את מעשי הנוכלות שלהם לליגה של הגדולים.
"הזאב מוול סטריט" מהמם חושים. כרגיל, סקורסזה עומד בראש צוות שכולו מהשורה הראשונה. העורכת הקבועה תלמה שונמייקר, הצלם רודריגו פריטו. התוצאה היא סחרחורת חושית אינטנסיבית, אך בהיותה נמשכת שלוש שעות היא עלולה להיות מייגעת עבור חלק מהצופים.
בעיה מהותית יותר תעסיק את הצופים החושבים: האם זו סאטירה שהולכת על הסף או סוג של תעמולה לאורח החיים הפרוע. אין ספק שסקורסזה ודיקפריו התכוונו לאפשרות הראשונה, אך יתכן מאוד שעבור צופים שהתבהמו ערכית (וכאלו לא חסרים), וכאלו שיחוו את הסרט רק דרך המסגרת הז'אנרית של קומדיה השתטות פרועה עם אלמנטים של הרס עצמי (מעין "Jackass בוול סטריט"), העמדה הביקורתית של הסרט עלולה להפוך ללא רלוונטית.
