"אוגוסט: מחוז אוסייג'": שק של נחשים
נשים לצרוח, גברים לברוח - זה הרעיון שעומד מאחורי הדרמה המשפחתית "אוגוסט: מחוז אוסייג'", שהצליחה בעיבוד הבימתי שלה, אך כושלת בזה הקולנועי של ג'ון וולס. מריל סטריפ מובילה את מפגן הצעקנות הוולגרית, וג'וליה רוברטס מדדה בעקבותיה. והגברים? קשה להבחין שיש פה כאלה
"אוגוסט: מחוז אוסייג'" ("August: Osage County"), לפי מחזהו המעוטר פרסי פוליצר וטוני של טרייסי לטס, הוא בדיוק מה שקהל בורגני מת עליו - מלודרמה משפחתית של סודות ושקרים, שמספקת לשחקנים מחוננים שלל הזדמנויות לצרוח זה על זה.
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:
עלילת המחזה והסרט שנעשה על פיו בבימויו של ג'ון וולס ("קומפני מן") מתרחשת במחוז שבכותרת, המצוי במדינת אוקלהומה. אל בית חווה ישן מגיעים בזה אחר זה בני משפחת ווסטון, אחרי שאבי המשפחה, בוורלי (סם שפארד), התאבד (וזה לא כל כך ברור איך שרד עד עכשיו, בהינתן העובדה שהוא נשוי למטריארכית בעלת הפה המלוכלך שמגלמת מריל סטריפ).
המשפחה הגרעינית כוללת את שלוש הבנות: ברברה (ג'וליה רוברטס) שעזבה את הבית ואת אוקלהומה למורת רוחו של אביה, ומגיעה יחד עם בעלה בנפרד (יואן מקגרגור) ובתם המתבגרת (אביגייל ברסלין); קארן קלת הדעת (ג'ולייט לואיס), שמפציעה בחברת מחזר חדש ומפוקפק (דרמוט מלרוני); ואיווי (ג'וליאן ניקולסון) שנותרה לגור בבית הוריה, ומסתירה את העובדה שהיא מנהלת מערכת יחסים רומנטית עם דודנה, צ'רלס "הקטן" (בנדיקט קאמברבאץ').
נוסף להן מגיעים הדודה הססגונית מטי-פיי (מרגו מרטינדייל) ובעלה צ'ארלי (כריס קופר) - הוריו של צ'ארלס "הקטן" - וכולם מצטרפים אל מנהלת משק הבית האינדיאנית (מיסטי אופאם), ואל ויולט ווסטון (סטריפ) - האם המפלצתית והמכורה לכדורים שסובלת מסרטן בפה.
דמויות דוגמת זו שמגלמת סטריפ אינן זרות לבמה ולמסך הקולנוע. ראינו כמותה ב"מסע ארוך אל תוך הלילה" של יוג'ין או'ניל ו"מי מפחד מווירג'יניה וולף" של אדוארד אולבי, כמו גם ב"אמא יקרה", סרטו של פרנק פרי מ-1981 שבו גילמה פיי דאנאוויי את דמותה הקאמפית של ג'ואן קרופורד. כנ"ל לגבי המשפחה הלא מתפקדת - עוד קלישאה דרמטית - שנמצאת בבסיס המחזה. מופע האימים של סטריפ בסרט - היא שותה, מקללת, מעשנת, צורחת ושוברת צלחות (המון צלחות נשברות בסרט הזה) - הופך את דמותה לקריקטורה מרושעת ולא נעימה של אשה במצוקה אמיתית.
בכלל, הנשים של "אוגוסט: מחוז אוסייג'" הן וולגריות או נאיביות. הצפייה בהן יושבות סביב שולחן אחד כמוה כהתבוננות בקרב חתולות שמעורר בעיקר דחייה. גרועה אף יותר מסטריפ היא ג'וליה רוברטס, שאינה משכנעת בתפקיד הנמסיס חמוצת הפרצוף של אמהּ, ומטיחה את השורות שלה בקשיחות מונוטונית. זו אמורה להיות האחות המפוכחת והבוגרת, החותרת להשליט את הסדר בבית, אך רוברטס מעצבת דמות שבעיקר עולה על עצבי הצופה. לפחות רגעי ההשתוללות של סטריפ מלווים בהנאה השמורה לצפייה בדיוות קאמפיות שאינן חסות על איש בסביבתן.
"אוגוסט: מחוז אוסייג'" הוא מסוג הסרטים (והמחזות) שבהם, כמו על פי אות, נחשפים סודות שהיו קבורים משך עשרות שנים. ההיא שידעה תמיד על בגידתו של ההוא, זה שהוא לא מי שחשבתם, וההוא שחיכה כמעט ארבעים שנה כדי להגיד את מה שהוא חושב באמת על ההיא. הרגשות מופעלים בשלט רחוק, ההתפרצויות מתוזמנות כהלכה, והסיטואציות הדרמטיות נטולות סאבטקסט. הקהל אמור "להגיב", להתפעל מעבודת השחקנים (ליתר דיוק, מהצעקות ומהווידויים קורעי הלב שלהם), ולחשוב שצפה ביצירה בעלת "משמעות" וערך מוסף.
_W.jpg "ג'וליה רוברטס ומריל סטריפ. חיבוק דוב")
זה אולי עובד בתיאטרון, אבל בגרסה הקולנועית (שלה כתב לטס את התסריט) - הבלוף נחשף. שמא נחוץ היה במאי שמרני פחות מוולס, אחד שיתייחס אל הסרט כיותר מאשר "תיאטרון מצולם".
יש, אגב, אחד כזה - וויליאם פרידקין ("הקשר הצרפתי", "מגרש השדים"), שהפך בשנים האחרונות צמד ממחזותיו הקאמריים של לטס, "באג" ו"קילר ג'ו", לסרטים אפלים ועוכרי שלווה (שאמנם לא זכו להצלחה קופתית).
היחידים ששורדים את הסופה הצעקנית והוולגרית של "מחוז אוסייג'" הם אופאם וקופר. היא בתפקיד "האחר", האמריקאית-הילידית שמשקיפה בשלווה מהצד על המשפחה הלבנה המשתוללת, והוא - כגבר הסמכותי היחיד בסביבה שמורכבת מנשים היסטריות. קשה להבין איך הדמויות הלבביות בגילומם פשוט לא קמות ועוזבות.
