"צ'ארלי חייב למות", ויפה שעה אחת קודם
סרט הבכורה של פרדריק בונד "צ'ארלי חייב למות", הוא אוסף של סיטואציות שרירותיות ולא ממש רלוונטיות למקום, לדמויות או לקו העלילה, אם ישנו כזה. צ'ארלי מתחיל, ממשיך ומסיים את הסרט כסמרטוט מדופרס ומשמים שאין כל סיבה מתקבלת על הדעת להתעניין בגורלו - או בקיצור: טוב מותו מחייו
חבל ששם הסרט "The Necessary Death of Charlie Countryman" תורגם לעברית באופן מקוצר כ-"צ'רלי חייב למות". התרגום המילולי "המוות ההכרחי של צ'רלי קאונטרימן", היה מעביר בצורה מדויקת יותר את הסרבול המגוחך, את הבוסריות המנסה להתחבא מאחורי התחכמויות מיותרות. נדמה שכל שלב במהלך העלילתי נכתב באופן מקרי, כמו בתרגיל כיתת תסריטאות שבו כל סטודנט כותב 10 דקות של עלילה לאחר שהציץ במה שכתב קודמו. לכאורה, יש כאן ניסיון לחבר את המקרי והגורלי ואת נוכחות המוות עם אפשרות האהבה - שני אלמנטים תמאטיים המצדיקים חריגה מההכפפה להגיון, אך כאן הם רק תירוץ לכשליו הרבים.
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:
זהו סרטו הראשון של פרדריק בונד, ועבודה שנייה של התסריטאי מאט דרייק, אחד המוחות מאחורי סרט המסיבה-שיצאה-משליטה "פרוג'קט X". הדבר המפתיע הוא שתסריט פגום מהיסוד ובימאי של סרט ראשון הצליחו לגייס לא מעט שחקנים ראויים - מליסה ליאו, רייצ'ל אוון ווד, מאדס מיקלסן. אה, כן, וגם את שיה לה-באף לתפקיד הראשי.
ההתחלה היא בקלישאת האדם על סף המוות - כאן זהו מי שנכיר בהמשך כצ'רלי קאונטרימן (לה-בוף). מה הוביל לפניו החבוטות, להיותו תלוי הפוך ממנוף, לכך שהוא נורה ונופל למים? הפתיחה אינה מצליחה לבסס עניין מינימלי בסיטואציה או בדמות. זה לא היה כה נורא אם המשך הסרט היה משתפר מבחינה זו. אך צ'רלי מתחיל, ממשיך ומסיים את הסרט כסמרטוט מדופרס ומשמים שאין כל סיבה מתקבלת על הדעת להתעניין בגורלו. כשלכך מצטרפת בעיית המבנה הלא קיים של התסריט, הצפייה מייסרת שבעתיים.
חזרה לאחור: כיצד הגענו לפתיחה זו? בבית חולים בשיקאגו מנותקת אמו של צ'רלי (מליסה לאו) ממכונת ההחייאה. מסתבר שצ'רלי מסוגל לראות את הנשמה יוצאת (אפקט CGI של עשן זוהר וכחלחל שלרגע יש לו צורת אדם), ואפילו לדבר עם המתים. אמו שולחת אותו, מסיבות שאינן ברורות, לבוקרשט ברומניה. אם אתם שואלים את עצמכם "מדוע לא לבודפשט?" דעו שעליתם על השאלה-בדיחה המרכזית של הסרט.
בטיסה לבוקרשט צ'רלי יושב ליד ויקטור איבנסקו (יון קראמיטרו) שבאופן שרירותי (כמו כל דבר בסרט) אוהד את קבוצת הבייסבול "השיקגו קאבס" ("דווקא בגלל שהם אף פעם לא יזכו באליפות העולם"), וכעת חוזר מביקור באצטדיון וירגלי כשאיתו כובע מתנה לבתו גאבי. כשויקטור נרדם ואז מת על כתפו של צ'רלי, רוחו מתגלה לצ'רלי ושולחת אותו להביא את המתנה לבת.
אם ב-10 דקות של סרט יש שני מקרים שבהם רוח של מת שולחת את הגיבור לעשות דבר מה - די ברור שכל אלמנט של מוטיבציה קוהרנטית נזרק מהחלון. אגב, למרות שעוד אנשים ימותו במהלך הסרט ליד צ'רלי, לא יהיו מתים חדשים שידברו אליו. התחבולה השרירותית מוצתה באופן שרירותי.
בבוקרשט נמצאת הבת גאבי (אוון ווד) שהיא א. נגנית צ'לו, ב. עובדת במועדון חשפניות, ג. נשואה לגנגסטר מקומי (?) בשם נייג'ל (מיקלסן), ד. צלפית באקדח ה. כל התשובות נכונות. לגאבי יש חיים מסובכים, ובעל שבכל רגע של הופעתו מתנהג כמו חיית אדם. עכשיו יש לה גם את צ'רלי הרופס הכרוך בעקבותיה ושבו, מטעמים שרירותיים (כמובן), היא צריכה בסוג של, אולי קצת, יכול להיות ש, אבל אולי לא באמת, להתאהב.
מלבד המראה המוזנח של רחובות בוקרשט, ומילה פה ושם הנאמרת ברומנית, קשה לחשוב על סרט המצולם מחוץ לארה"ב ומתכחש באופן כה יסודי לסביבה הזרה שבה הוא מתרחש. כולם מדברים אנגלית משוכללת למדי בשימוש בסלנג אמריקאי. השחקנים שאמורים לגלם את הדמויות המקומיות מגיעים מארה"ב (ווד), דנמרק (מיקלסן) וגרמניה (טיל שוויגר כגנגסטר מקומי בשם דארקו). ואם כבר הזכרנו את דארקו, גם מיודענו רופרט גרינט (רון ויזלי בסרט "הארי פוטר") צץ כאן כחלק מצד של צמד תיירים בריטים צעירים ומסוממים שמשמשים כפאנץ' ליין לכמה בדיחות בסרט.
אז צ'רלי מאוהב. אבל זו לא ממש הבחורה הנכונה, ולא ממש העיר הנכונה והוא מסתבך. והעלילה היא אוסף של סיטואציות שבהן צ'רלי שוב ושוב יבוזה, מדי פעם יחטוף מכות, יתבונן בעיניי כלב מתרפסות בגאבי. הכל יסתיים באותו מנוף, ואותו צ'רלי תלוי ממנו. צ'ארלי אולי חייב למות, רק חבל שזה לא קרה 10 דקות לאחר תחילת הסרט.
