"פרנסס הא": הדור האבוד, הגרסה המקומונית
הבמאי נוח באומבך וזוגתו גרטה גרוויג מגישים ב"פרנסס הא" קומדיה חיננית על צעירים אבודים בעיר הגדולה. קל לחבב את הסרט, אך מעבר למחוות הריקות לגל הצרפתי החדש לא תמצאו כאן הרבה עומק. ואם אתם לא היפסטרים ניו יורקים בפוטנציה, לא בטוח שמה שנותר יספק אתכם
"פרנסס הא" ("Frances Ha"), סרטו החדש של נוח באומבך, הוא קומדיה ניו יורקית חיננית, בשחור-לבן, עם נגיעות של הגל החדש הצרפתי משנות ה-60. זהו גם שיר אהבה של במאי לבת-זוגו, גרטה גרוויג, שכתבה עמו את התסריט ומשחקת בתפקיד הראשי. קשה שלא לאהוד את הסרט - הוא כמעט כופה את עצמו על הצופה - אבל ספק אם באמת היית רוצה לבלות ערב עם הגיבורה שלו וחבריה.
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:
פרנסס (גרוויג) היא צעירה בת 27, רקדנית בתחילת דרכה, שמסרבת להתבגר. היא חולקת דירה בברוקלין עם חברתה הטובה ביותר סופי (מיקי סמנר), והשתיים נדמות כבלתי נפרדות. מונטאז' מקסים בתחילת הסרט מראה אותן משתעשעות בפארק, יושבות ומפטפטות על אדן החלון, משחקות שש-בש, מכבסות - שגרת חיים שבזכות השימוש בקטעים מוזיקליים שכתב ז'ורז' דלרו בשנות ה-60 (אחד המלחינים המזוהים עם הגל החדש הצרפתי) והצילום היפה בשחור-לבן של סם לוי, נדמית כפנטזיה בלתי נגמרת.
הקשר הסימביוטי בין השתיים מביא לפרידתה של פרנסס מהחבר שלה, משום שהיא מסרבת לעבור לגור איתו. אבל אז מבשרת לה סופי שהיא החליטה לעזוב את דירתן המשותפת. פרנסס ההמומה נותרת לבדה, ובהמשך נאלצת לעבור ולחלוק דירה עם שני היפסטרים ניו יורקים - לב (אדם דרייבר) ובנג'י (מייקל זייגן), שמאפיין את פרנסס כ-"undateable".
בינתיים, סופי מתחילה לצאת עם בחור בשם פאטץ' ופרנסס, שמתקשה להתגבר על הידיעה, נוסעת לבלות את חג המולד אצל הוריה בסקרמנטו (אלו הוריה במציאות של גרוויג), ואחר כך קופצת לרגע לפריז ומבלה את מרבית זמנה שם בשינה. אכן, קשה להתמודד עם חיים משתנים.
"פרנסס הא", בקיצור, הוא סיפור התבגרות מאוחרת של צעירה שמסרבת להתמודד עם כאבי החיים האמיתיים. כמו כמה מגיבורי סרטיו האחרים של באומבך ("חיים בין השורות", "גרינברג"), גם היא נמצאת על סף הכניסה אל המציאות. לזכותו של הסרט ייאמר, שהוא משרטט באופן אותנטי את דיוקנן של דמויות המזוהות עם דור ומקום מסוים - צעירים ניו יורקים טרנדיים בני עשרים ומשהו. ההשוואה עם "בנות" של לינה דנהאם, אגב כך, אינה אלא מתבקשת - גם משום נוכחותו של דרייבר (אדם בסדרה).
כל כך הרבה דיבורים, אבל מה רציתם לומר?
גרוויג, שדמותה בסרט משכילה לשלב בין גמלוניות ומגניבות, היא לא כוס התה של כל אחד. היא אולי אחת השחקניות המייצגות של דורה - הניו-יורק אובסרבר הכתיר אותה כ"מריל סטריפ של ה-mumblecore", אותם סרטים פטפטניים דלי תקציב שבמרכזם צעירים המחפשים את עצמם - אך יש משהו מלאכותי בנוירוטיות שלה. עם זאת, הכימיה בינה לבין סמנר, בתו של סטינג, מעניקה לסרט כמה מרגעיו הנעימים והאותנטיים. מערכת היחסים ביניהן מזכירה את זו שבין סקרלט ג'והנסון ותורה בירץ' ב"העולם שבפנים" הנהדר, שהביא סיפור דומה אבל עם שתי גיבורות צעירות יותר.
הבעיה היא, ש"פרנסס הא" מתקשה להתעלות מעבר למחוות הריקות לגל החדש הצרפתי - הגיבורים שלו בהחלט יכלו לאכלס את אחד מסרטיהם המוקדמים של טריפו וגודאר, ואת ז'ורז' דלרו כבר הזכרנו - והתוצאה נטולת עומק רגשי של ממש. מעין דרמה-קומית חיננית לאנשים שאינם בוגרים במיוחד.
בעיקר נראה שלבאומבך וגרוויג (השניים נפגשו על הסט של "גרינברג", שם הופיעה לצד זוגתו דאז של באומבך, ג'ניפר ג'ייסון לי) אין משהו מאוד מקורי לומר - לא על סרטי הגל החדש הצרפתי שמהווים לו השראה, לא על הגיבורה שלו (שוב הבחורה האקסצנטרית שנאלצת להתבגר בעל כורחה), ולא על הדור שהיא מייצגת, שכמו חי בתוך בועה אופנתית.
אז כן, החלוקה של הסרט לפרקים שכל אחד מהם קרוי על שם כתובת ניו-יורקית היא נחמדה, וכך גם הסצנה הסמלית החותמת אותו (ומצביעה על השלמת התהליך שעוברת הגיבורה במהלכו) - אבל מי שאינו חי בפועל בעולמה של פרנסס יתקשה למצוא בו עניין מיוחד.
