"ראיות": ראיות בלתי קבילות מזירת הפשע
זוועתון ה-found footage "ראיות" מתיימר להיות מותחן אינטלקטואלי מסוגנן, אולם במקום זה אנחנו מקבלים פאזל קולנועי סבוך וסתמי שלא ממש מתחבר לכדי סוף מטלטל. התוצאה מספקת עוד הוכחה לעליבותו של תת ז'אנר זה
בשנת 2012 יצא סרט בשם "עדויות" ("Evidence"), סרט המשתייך לתת ז'אנר האימה הנקרא found footage (סרטים שהמחזור הנוכחי שלהם החל ב"פרויקט המכשפות מבלייר" 1999). העלילה הציגה "סרט תיעודי" שבו הגיבור מתעד חבר שלו במהלך מסע, עד שהם נקלעים לסיטואציה מסכנת חיים. אבל המושא של ביקורת זו אינו "עדויות" משנת 2012. הביקורת היא על הסרט "ראיות" ("Evidence") משנת 2013 שהוא, להבדיל, סרט found footage שבו אישה צעירה עושה סרט תיעודי על חברתה במהלך נסיעה עד ששתיהן נקלעות לסיטואציה מסכנת חיים.
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:
נדמה כי מתחת לתחתית של החבית מתגלות עוד ועוד שכבות. ואם יש משהו גרוע יותר מסרט שמחקה בצורה גסה את המתכונת השבלונית של סרטים שכבר נעשו, הרי זה סרט שבטוח כי הוא הברקה גאונית בעודו מדשדש, בחוסר כישרון משווע, בקלישאות. כך זה במקרה של "עדויות" משנת 2013.
לפני ארבע שנים הוצג בארץ, מסיבות לגמרי לא ברורות, סרטו הקודם של הבמאי אולטונדה אוסונסנמי. המותחן "הסוג הרביעי" ניסה לחבר בין מדע בדיוני אימה ומוקומנטרי. מעין סרט בדיוני הכולל בתוכו גם "עדויות מתועדות", שגם הן היו מבוימות. שתי רמות של בדיה המתחזות לרמת בדיה שלכאורה מבוססת על אמת מתועדת. מסוג הרעיונות שעם במאי, תסריטאי, שחקנים ואנשי צוות אחרים אולי היה יוצא מהם משהו. את אותה תחושה של כאב ראש קל המלווה בזעם עמום על הפער בין היומרה והביצוע יחושו גם אלו שישחיתו את זמנם על הסרט הנוכחי.
הסרט מתחיל בזירת רצח המונית, באזור של מספר מבנים מטים ליפול במדבר נוואדה, במרחק של כמאה קילומטרים מלאס וגאס. הגופות השרופות, השוטרים והראיות מוצגים כשהם קפואים במקומם, בעוד המצלמה נעה במרחב כאילו היא סוקרת זירה שבה נמצאים מודלים. זו אמורה להיות לא רק סצנה מרשימה מבחינה סגנונית (היא לא) אלא גם סוג של הצהרה אמנותית המקדימה את נושאו של הסרט - הניסיון לבחון את שהתחולל בזירה זו באמצעות הנעה מחדש של מה שהמתרחש בה.
מכיוון שאנו נמצאים בעידן של טלפונים סלולריים שיכולים לצלם באיכות גבוהה, וגם מצלמות לסרטים דיגיטליים אינן חסרות, העדויות העיקריות צולמו על ידי הנרצחים. אמנם המכשירים קצת שרופים, אבל אף פעם לא עד כדי כך שהחוקרים לא יצליחו לראות את רוב מה שצולם.
החקירה המשטרתית בראשות הבלשית בורקז (ראדה מיצ'ל) והבלש עם הרקע הבעייתי שהיא מסכימה להחזיר לחקירה רייס (סטיבן מויר) מתרחשת בעודם צופים בשלל הסרטים והסרטונים שהנציחו את מהלך האירועים עד הרצח. מעין ניסיון להרכיב את הסיפור של מה שהיה מפיסות מידע שלא תמיד משתלבות האחת עם השניה.
בשונה מסרטי found footage רבים, הבסיס אינו סרט בודד אלא מקבץ סרטים. מורכבות זו אמורה לשלב בין יצירת תחושת האימה הנובעת מהמיידיות של תיעוד מחוספס, עם מבנה מאתגר אינטלקטואלית של הרכבת פאזל. בפועל יש מעבר בין שתי רמות שממון - זו של האירועים המתועדים עם דמויות הקרטון והאימה הבנלית, וזו שבה הבלשים מסתכלים על החומרים ומגיבים כמו צופים מוגבלים למה שהם מצליחים להבין עד אותו שלב.
בבסיס העדויות המצולמות סרט תיעודי שעושה רייצ'ל (קתלין סטייסי) על חברתה הטובה לין (טורי דה ויטו). לין היא שחקנית מתחילה שאנו אמורים להבין כי הקריירה שלה נמצאת על מסלול ההרצה - מה שמצדיק את הסרט, כמובן. באוטובוס שעליו הן נמצאות יש גם את טיילור המאוהב בלין (נולאן ג'רארד פאנק), יש נהג שתקן וזועף (הארי לניקס), אישה מוזרה עם תיק מלא כסף והתנהגות מוזרה (דייל דיקי), נוסעת רוסיה שמקפידה על גופיה צמודה (סווטלנה מטקינה) וצעיר משעשע ממוצא אסייתי (אלברט קו) - מקבץ רנדומלי של קורבנות עתידיים שניתן להדביק להן חשדות עמומים שאולי הן אלו שעומדים מאחורי מעשי הרצח שעומדים להתבצע.
כשאלו יחלו, תמיד יהיה ניתן לסמוך על המצלמות שימשיכו לצלם. לא הכל, אבל תמיד מספיק כדי שנראה את המראות. מכיוון שזה מה שבני אדם עושים כשהם נלחמים על חייהם - מצלמים. תמיד המצלמות תיפולנה על הזווית הנכונה. והסדר שבו הקטעים ייצפו על ידי השוטרים יאפשר להם לעבור בין מספר הנחות שגויות לגבי זהות הרוצח, עד הטוויסט האווילי שאמור לטלטל את הצופים בסוף הסרט.
