"חייו הסודיים של וולטר מיטי": סיוט בהקיץ
בן סטילר השחקן משתמש בעיני העגל שלו ובמבעו החלול כדי לגלם אדם פשוט וחולמני - גיבור הסרט "חייו הסודיים של וולטר מיטי". כבמאי הוא מוסיף מפגן ויזואלי היפר-ריאליסטי שמתאמץ להלהיב, ובדרך מחמיץ את הממד האנושי של הסיפור הקצר עליו הוא מבוסס. לצפות ולחלום בהקיץ על סרט אחר
"חייו הסודיים של וולטר מיטי"("The Secret Life of Walter Mitty") הוא מעשייה על סתם-אדם היוצא לגלות את משמעות החיים ומוצא אותה בכיס האחורי של מכנסיו. מין סרט מסע רוחני, ניו-אייג'י, שגיבורו העובד, כמה לא מקרי, במגזין "לייף", חיים, מגיע עד לקצה העולם בחיפושו אחר מימוש עצמי.
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:
שמו של וולטר מיטי, גיבור סיפורו הקצר של ג'יימס ת'רבר שהתפרסם לראשונה במגזין "ניו-יורקר" ב-1939, הפך למושג בתרבות האמריקאית. כינוי לאדם אפרורי וחולם בהקיץ שכמו גיבור הסיפור שקוע בפנטזיות הרואיות ואינו שם לב למתרחש בעולם "האמיתי".
בסיפורו של ת'רבר, מיטי יוצא עם אשתו למסע קניות שגרתי בעיירה, ובעודו ממתין לה הוא מדמיין את עצמו בחמש אפיזודות גבורה. ב-1947 כיכב דני קיי בעיבוד קולנועי חופשי מאוד לסיפור, שבו הוא מגלם עורך בהוצאת ספרים הנקלע להרפתקה היצ'קוקית (הסרט זכור בזכות שני קטעים מוזיקליים-קומיים מבריקים שמבצע קיי, "המורה למוזיקה" ו"אנטול מפריז").
דני קיי מבצע את הקטע "המורה למוזיקה" בגרסה מ-1947
הסרט הנוכחי, בבימויו של בן סטילר המככב גם בתפקיד הראשי, רחוק מהמקור הספרותי אף יותר.
מיטי פה הוא ראש מחלקת הצילום של המגזין "לייף" המאוהב בסתר בעמיתה שלו לעבודה, שריל (קריסטן וויג). במציאות הוא מתקשה לפנות אליה ואפילו לשלוח לה קריצה באתר ההיכרויות שבו שניהם חברים, אך בעולם הפנטזיה הוא נחלץ להציל את כלבה הפיסח מבניין בוער, או מחזר אחריה כפרא ארקטי.
בעוד משבר המעבר של המגזין לפלטפורמת און-ליין מאיים על עתידם של וולטר וחבריו במערכת, נשלח אליו סרט צילום שהתמונה החשובה ביותר בו, זו שאמורה ללכוד את "תמצית החיים", לא פחות - חסרה. הניסיון לאתר את התמונה, כמו גם את הצלם המסתורי שצילם אותה (שון פן), שולח את מיטי למסע חובק עולם המוביל אותו לערבות השלג של גרינלנד, מרגלות הר געש באיסלנד ופסגת ההימלאיה (שם מזדמן לו, ולנו, לשמוע הרהור פילוסופי-עלק על מהות הצילום).
וולטר מיטי של סטילר מבקש להיות "פורסט גאמפ" של תקופת האוסקרים הנוכחית. אך בעוד פורסט גאמפ הפך למייצגו של אותו רגע בתרבות האמריקאית בו הושקה דמותו, מיטי מודל 2013 הוא דמות סתמית להחריד. ההרפתקאות הנקרות בדרכה נעדרות משמעות של ממש, והיא נותרת בסופו של הסרט חד ממדית בדיוק כפי שהיתה בתחילתו.
מיטי הנוכחי הוא בחור אנלוגי בעידן דיגיטלי, וה"רעים" פה הם בוסים חדשים בעלי זקנים מגוחכים וחליפות צרות, שמבקשים לצמצם את צוות העובדים לטובת המעבר מדפוס לרשת. הסרט ממחיש את העימות בין העולמות באמצעות קטטה דמיונית בין מיטי לבין נציג התאגיד המשתלט (אדם סקוט) על "בובת ארמסטרונג" נמתחת. מיטי, אחרי הכל, הוא אינפנטיל לא פחות מאנשי הדוט.קום, אבל זהו קונפליקט פשטני ומטופש להפליא, שאיננו מהווה אלא בסיס לסאגה מייגעת שעניינה העצמה אישית והתגברות על מכשולים.
משך שני עשורים נידונה הגרסה המחודשת של "חייו הסודיים של וולטר מיטי" בפגישות עבודה בהוליווד. שמותיהם של ג'ים קארי, אוון ווילסון וסשה ברון כהן הוזכרו בהקשר לתפקיד הראשי, והבמאים המיועדים היו, בשלבים שונים, סטיבן שפילברג וגור ורבינסקי. ואולם, בידיו של סטילר הפך הפרויקט למפלצת אקסטרווגנטית נעדרת כל פואנטה. פנטזיה היפר-ריאליסטית שמתאמצת להלהיב, ובדרך מחמיצה את הממד האנושי והסנטימנטלי של הסיפור.
לכך אפשר להוסיף עלילת משנה מיותרת שבה מעורבים אמו של מיטי (שירלי מקליין) ופסנתר ישן, כמו גם אחד מאותם "סיפורי אב" שאליהם נוטים להידרש תסריטאים במצוקה. ומה שחמור עוד יותר - "חייו הסודיים של וולטר מיטי" מחמיץ לגמרי את ההתייחסות הרפלקסיבית שהיתה קיימת בבסיס סיפורו של ת'רבר, שגיבורו נדד אל עולם הפנטזיה וממנו כדרך שצופי הסרטים נבלעים באסקפיזם שמציע הקולנוע.
הניסיונות להעניק לסרט מידה של אקסצנטריות הופכים אותו בעיקר למעצבן יותר. כך, שיחות הטלפון האגביות שמנהל מיטי עם איש תמיכה של אתר ההיכרויות הווירטואלי e-Harmony במהלך מסעו הגלובלי בעקבות התמונה החסרה. השיחות בעלות האופי האקזיסטנציאליסטי באזורים, שבהם אינך מצפה לשום קליטה בנייד, נועדו להבליט את הטרנספורמציה שלו לסוג של גיבור-על. בפועל, הן רק מדגישות את הילדותיות ששורה על הסרט כולו.
באחת הסצינות בסרט נדרשים וויג וסטילר לפרודיה על "בנג'מין באטן", עוד פיגורה ספרותית שהפכה למיתולוגיה אמריקאית (את הגרסה הקולנועית הבינונית לסיפור קצר של פ. סקוט פיצג'רלד ביים דיוויד פינצ'ר ב-2008). אך האפיזודה הקצרה הזו רק מעידה על חולשתו של "חייו הסודיים של וולטר מיטי", שכמו סרטו של פינצ'ר הופך את גיבורו מכל-אדם ללא-כלום.
וזה עוד מבלי להזכיר את נוכחותו המעצבנת של סטילר, המאמין שעל מנת לגלם אדם סתמי צריך להצטייד בזוג עיני עגל ומבע חלול. האודיסיאה שלו בעקבות התצלום המייצג את "תמצית החיים" שאמור להתנוסס על שער הגיליון המודפס האחרון של "לייף" (כתב העת אמנם חדל להתקיים ב-2007) היא שילוב של תפלות, טמטום ושעמום. במהלך הצפייה בסרט אתה מצטער על שאינך עצמך מין וולטר מיטי שכזה, שיכול לברוח מהסרט הנוכחי על אודותיו למחוזות מלהיבים יותר.
