מוסר כפול: עוזרים לפלסטינים ומפלים נשים

חשבתן שרק בעבודה נשים מופלות לרעה? מסתבר שגם בגופים חברתיים, שמעצם הגדרתם מתיימרים לקדם זכויות אדם ואזרח למען יצירת חברה שוויונית וצודקת יותר – נשים מדווחות על אפליה ועל ייצוג לא הולם. כך עולה מדו"ח חדש בשם "מי מרוויח מגזענות וסקסיזם בחברה האזרחית?".

• מדוע נשים עובדות יותר אך מרוויחות פחות?
• ארגוני נשים: להפסיק את האי שוויון בעבודה
• דו"ח: יותר ערבים מועסקים - נשים עדיין מופלות
  

הדו"ח הוכן במסגרת פרויקט "שחור על לבן" של תנועת אחותי, בשיתוף עמותת ערוס אלבחר למען האישה ביפו. הוא מתבסס על תהליך עבודה קבוצתית של שנה עם ארבע קבוצות נשים: פלסטיניות, מזרחיות, דוברות רוסית ואתיופיות אזרחיות ישראל, בגילאי 20 עד 60 ובעלות מאפיינים סוציו-דמוגרפיים מגוונים.

ממצאי הדו"ח יוצגו ביום עיון שייערך מחר (ה') בתל אביב, בשם "גזענות וסקסיזם בתקופת הבחירות ובחברה האזרחית בישראל". על פי הדו"ח, רוב המשתתפות דיווחו כי החברה האזרחית אינה מייצגת אותן, על כל מבניה - ארגונים לשינוי חברתי, עמותות, התארגנויות אזרחיות וקהילתיות.

(צילום: shutterstock)

עוד עלה, כי מי שמשתייכת לתת קבוצה באוכלוסייה סובלת מאפליה כפל כפליים - גם בשל היותה אישה וגם על רקע מוצא, אתניות ולאומיות. כך למשל הודגם כי מזרחיות סובלות מדיכוי כפול בשל היותן נשים ובשל היותן שייכות לזהות אתנית מזרחית.

פלסטיניות הצביעו גם הן על הדיכוי הכפול ואף המשולש בשל גם חלק מעם נכבש ושחייהן מתנהלים בקרב חברה שמרנית. קבוצת דוברות הרוסית הצביעה על היותן מיעוט מגדרי ותרבותי ועל גילויי גזענות סקסיזם וסטריאוטיפים המופנים אליהם, עד כדי הטרדות מיניות של ממש, ואילו הנשים האתיופיות ציינו את ההתמודדות שלהן עם גילויי גזענות נגדן בשל צבע עורן.

"את מתאימה לשטח, לא לניהול"

המשתתפות סיפרו מניסיונן על קושי להשתלב בעבודה בארגונים החברתיים, בעיקר בתפקידים בכירים. לטענתן, רוב הפעילים בארגונים משתייכים לקבוצה היהודית-אשכנזית שעבורם העבודה נועדה רק לשם "מימוש עצמי", בעיקר בתפקידי הניהול.

עוד טענו המשתתפות, כי חשו שהן "לא מורשות" להשתלב בארגונים הללו כנשים עם זהות ותודעה המאפיינים את המגזר אליו הן משתייכות, ובשל היות חלקן אימהות מפרנסות, אימהות יחידניות, גרושות או רווקות שחיות בשכירות או נושאות בעול המשכנתה ללא קבלת סיוע.

בין היתר העידו המשתתפות כי בחיפושיהן אחר מקום עבודה, נאמר כי הן מתאימות ל"עבודת שטח", או להיות "פעילת שכונות" אך לא לתפקידי ניהול, כתיבה ועריכה או לובינג ויח"צנות. כך למשל הן סיפרו על הערות מסתייגות שהופנו אליהן, כמו: "את לא נראית פעילת זכויות אדם", "נשים ערביות מתחילות ללכת רחוק במגזר כמו שלכן", "את נראית ערבייה", "את לא נראית עו"ד", את לא נראית מזרחית" או "איך תתמודדי עם כיסוי הראש בעבודה?".

בנוסף נטען, הצבת המונח "מומחיות" כדרישת תפקיד מראש – מדירה בפועל את האוכלוסיות שנתפסות כחסרות ידע וכלים לשינוי חברתי. על פי הדו"ח, התנסויות אלה משחזרות את ההיררכיות שהמציאה קבוצה הדומיננטית והשלטת. לדברי חלק מהנשים, "המערבים והנאורים" "מוצנחים" מלמעלה על תקן מומחיות ומומחים, "שנזעקו לחלץ ממצוקתן את המסכנות, החלשות, הבורות, הלא מחונכות, השמרניות והמדוכאות".

"שנתחיל לספור שחלות?"

נשים מקרב קבוצת דוברות הרוסית שהיו פעילות בארגוני שמאל בשטחים, טענו בדו"ח כי במסגרות שאינן על טהרת נשים - יש הנהגה גברית בדרך כלל, שמכוננת את עצמה על ידי הדרת הנשים מההנהגה, בין היתר באמצעות התייחסות אליהן כאל אובייקט מיני.

בתוך כך הן סיפרו על השתקת הטרדות ותקיפות מיניות, דבר שהוביל רבות מהן לפרוש מההתארגנויות הללו. כך למשל הודגם כי בדיון שנערך בסוגיית היעדרן של נשים מההנהגה של ארגון מסוים, אמר אחד הגברים שהשתייך להנהגה, כי "מנהיגות הינה מוסד טבעי אליו מגיעים המוכשרים והמסורים ביותר", ואף הוסיף: "מה אתן רוצות? שנתחיל לספור פה שחלות?".

(צילום: shutterstock)

בנוסף, קבוצת נשים פלסטיניות מיפו תיארה כיצד במשך יותר מ-40 שנה, עמותות יהודיות מקדישות את מרצן ללמד נשים ערביות להיות "אימהות טובות", ברוח הערכים והשפה של העולם המודרני. על פי הדו"ח, "הארגונים האלה מנהלים, מפקחים ועובדים עם ה"חברה הפלסטינית" המקומית, שנתפסת כקהל יעד חלש, חסר מסוגלות עצמית לפעול ולהתעצם בכוחות עצמו".

רבות מהנשים טענו כי הקשר עם אותם ארגונים היה מלווה בהתנשאות מצדם, פטרוניות וחוסר רגישות, שאף הגיעו לפגיעה רגשית ומילולית, גם בלי כוונה מודעת, עם משפטים כמו "אתם הערבים לא מבינים", "הנשים הערביות אצלכן חלשות", "אנחנו נוציא אתכן לחיים ולעבודה", "אצלכם חושבים בצורה פרימיטיבית", "תפסיקו להיות לאומניות ותהיו נאמנות למה שאנו נותנים לכם", או "אם קשה לכן כאן תלכו לגור בשטחים ותהיו עם המשפחות שלכן שם".

אפליה שיטתית והערות גזעניות

מקרב קבוצת הנשים המזרחיות, תיארו המשתתפות חוויה קבועה של אפליה שיטתית נגדן על בסיס אתני, צבע עור, גיל ומראה, בבתי הספר, בצבא, באקדמיה ובמקומות עבודה. חלקן תיארו את החשש העמוק מפני השמעת ביקורת מזרחית פומבית מחשש לפגיעה במקום פרנסתן או לימודיהן, באקדמיה או בארגונים חברתיים ופמיניסטיים.

עוד הן תיארו התמודדויות עם הערות גזעניות בנוגע לשמות המשפחה שלהן וקשרו זאת לתופעת החלפת שמות בידי מזרחיות ומזרחים בשל רצונם להשתלב בחברה. אחד הצרכים המרכזיים שעלו היה יצירת "מרחב בטוח", שיגן עליהן מפני תגובות של הכחשת הגזענות והסקסיזם המכוונים נגדן או אי הכלה של חוויותיהן כמזרחיות בישראל.

המשתתפות ציינו את הצורך שלהן בהכרה בשונות של חוויות הדיכוי שלהן כפמיניסטיות מזרחיות, כל אחת מהמקום האישי שלה, בהתאם לדרגת הדיכוי שחוותה ואופיו. לתפיסתן, קולותיהן מייצגים את אלה שנוטים לא להישמע ואף להידחק החוצה מהאג'נדות והפרקטיקות של חלק מארגוני החברה האזרחית הישראלית הלבנה.

בקבוצה האתיופית, עובדת בכירה בארגון חברתי סיפרה, כי "ארגוני החברה האזרחית "החזקים" לעתים לוקחים מהצלחת שלנו כשאנו מתמודדים מולם, גם כשברור שזה מתפקידנו. במקרים מסוימים יש נושאים אתיופיים שהופכים 'סקסיים' ואז מתעוררים ארגוני זכויות, שאף פעם לא התעניינו, לקחת את הנושא האתיופי תחת חסותם או לפחות לסייע לנו במאבקינו".

לתפיסתה, אותם ארגונים משתלטים על גיוס הכספים המיועדים לצורך התמודדות עם מצוקות יוצאי ויוצאות אתיופיה. "מי שיודע להתבטא ומקושר - מקבל יותר כסף", אמרה. "כך המעגלים והמבנים נשמרים. כשעבדנו עם ארגון חברתי גדול מאוד בישראל ושיתוף הפעולה לא צלח, הם הוציאו דיבתנו אצל התורמים המשותפים שלנו, מה שגרם למפלה מוראלית בארגון בעקבות משיכת התרומות".