"לא בגדתי". השבוע לפני
אחרי חמישה שבועות של חקירה ועינויים תלה את עצמו אורי אילן בכלא הסורי. הפתקים שהשאיר, גזרי ספר מנוקבים, הפכו אותו ב-1955 לגיבור ישראלי. עוד השבוע לפני: הבריחה הנועזת מהכלא של השמינייה, דרך חדר האוכל
השבוי הישראלי שהפך לסמל במותו: ב-13 בינואר 1955 התפרסמה בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" ידיעה על מותו של אורי אילן, אחד מחמשת שבויי צה"ל שנלקחו לדמשק. בבדיקת גופתו נמצא בין אצבעות רגליו קרע מתוך דף מספר. בדיקה קפדנית העלתה שכמה אותיות בדף נוקבו בסיכה. אותיות אלו, משהורכבו יחדיו, הצטרפו למילים המצמררות "לא בגדתי".
השבוע לפני - לכל הכתבות
סגן מאיר מוזס, סמל מאיר יעקובי, טוראי יעקב לינד, טוראי גד קאסטלניץ וטוראי אורי אילן חדרו לשטח הסורי ב-8 בדצמבר 1954, מצוידים בחבל ובמכשיר האזנה טלפוני, שנועד להיות מחובר לקו טלפון העובר בין המוצבים הסוריים של הגבול. הם התגלו ונלקחו בשבי לדמשק.
בדמשק הופרדו חמשת הלוחמים זה מזה ועברו עינויים קשים. לאחר חמישה שבועות של חקירה ועינויים, מנותק מחבריו, תלה אילן את עצמו. בבגדיו טמן תשעה פתקים שעליהם ניקב מסרים שונים, בהם המשפט שהפך לסמל.
במהלך בדיקת הגופה נכחו הרמטכ"ל משה דיין ואלוף פיקוד צפון משה צדוק,
אילן, בנה של פייגה אילנית שהייתה ח"כית בכנסת הראשונה מטעם מפ"ם, התגורר בקיבוץ גן שמואל הסמוך לחדרה. אחד מחבריו סיפר אז: "הוא היה בחור עקשני. אני בטוח כי הגורל פגע דווקא בו היות והסורים נוכחו לדעת שלא יצילו סודות מפיו. הוא בוודאי כרע ונפל תחת עומס המכות והעינויים שעברו עליו בכלא". מנגד, במזכירות הקיבוץ אמרו כי הם לא מאמינים שהתאבד. "לא הייתה לו כל סיבה לשלוח יד בנפשו".
ב-29 במרס 1956 הוחזרו ארבעת הלוחמים הנוספים לישראל במסגרת עסקת חילופי שבויים תמורת ארבעים חיילים סורים. מאיר יעקובי ומאיר מוזס הועמדו לדין ונענשו בנזיפה והורדת דרגות. זמן קצר לאחר מכן נהרג יעקובי במבצע קדש. רק ב-1969 התגלה במסמכים שנתפסו במלחמת ששת הימים כי כשהגיעו הסורים אל מתקן הציתות ניסו יעקובי ומוזס להפעיל מוקש שהוטמן במקום וליטול את חייהם וחיי שוביהם כאחד. בשנת 2005 העניק הנשיא משה קצב למאיר מוזס חנינה מלאה. באותה שנה הוא קיבל דרגת סגן-אלוף.
הבריחה הגדולה מכלא רמלה
ב-9 בינואר 1979 ברחו שמונה אסירים - כמה מהם נידונו למאסרי עולם בגין רצח - מכלא רמלה, שנחשב אז לשמור במדינה. בתום ארוחת הערב בחדר האוכל של האגף הכללי נשארו השמונה במקום והסתתרו, ככל הנראה בחדר שבו אוחסן מזון.
האסירים שנמלטו היו סלומון אבו (הורשע ברצח כפול), גבריאל בוזגלו (שוד ובריחות), משה דנינו (רצח סרסור), אורי מזרחי (רצח), יצחק קיש (סיוע לרצח), מאיר מכורש (יריות ובריחה), נעים מחמוד סולטן (רצח בשל "כבוד המשפחה") ואחיו ג'מיל (עבירות ביטחון).
כשחדר האוכל ננעל יצאו השמונה מהמסתור, ומבעד לפתח קטן שדרכו מקבלים האסירים את מנות האוכל הם עברו למטבח. בתקרת המטבח היו כמה פתחי אוויר חסומים בסורגים, דווח אז ב"ידיעות אחרונות". אחד מהסורגים נוסר על-ידי השמונה.
פתח האוורור הוביל את הנמלטים לגג. באותה שעה ירד גשם. משם ועד חומת הבטון, המקיפה את הכלא, הדרך הייתה קצרה. איש לא הבחין באסירים, גם כשעסקו בפריצת המנעולים הכבדים שסגרו את שער הברזל הגבוה שבחומה.
האסירים פרצו את המנעולים ויצאו משטח הכלא. איש מהשומרים לא ראה. הם הסתתרו בתחילה בתעלה הרדודה שבצד הכביש המקשר בין לוד לרמלה. כעבור כמה דקות התקרבה מונית מרצדס. הם עצרו את המונית ונכנסו לתוכה.
בקול מאיים הם הורו לנהג להמשיך בנסיעה לעבר לוד. הנהג ושני נוסעים שהיו עמו לא דיברו בשל הפחד. כשהגיעו האסירים למושב הסמוך בית נבאללה ציוו הנמלטים על נהג המונית לעצור ולצאת מרכבו יחד עם שני הנוסעים.
באותו זמן ממש עסקו הסוהרים בכיבוי שריפה, שפרצה באחד מתאי האגף הכללי של הכלא. ערימת ניירות וכמה שמיכות הפכו למדורה גדולה, ותגבורת סוהרים שהוזעקה למקום נאלצה לעבוד קשה כדי לכבות את הלהבות. בשלב זה הסוהרים לא ידעו כי השריפה היא חלק מתוכנית מורכבת. רק כאשר הבחינו סוף סוף בשער הדרומי הפרוץ התברר כי אסירים נמלטו מהכלא השמור, אבל אז היה מאוחר מדי.
המשטרה פעלה כמקובל במקרים אלה והקימה מחסומים בדרכים, אלא שהכוחות הדלילים שעמדו לרשותה באזור בשעות הלילה לא הספיקו לחסימת כל צירי התנעה. עד שהגיעה תגבורת של שוטרים ואנשי משמר הגבול הספיקו הנמלטים להתרחק. למחרת נמצאה המונית הנטושה ביפו.
שוטרים כמעט שלא עצמו עין בשתי היממות מאז הבריחה, נכתב ב"ידיעות אחרונות". הכוננות הוגברה בנמלי התעופה והים מחשש שהאסירים ינסו להימלט לחו"ל, בין השאר על-ידי השתלטות על ספינה או מטוס.
סחתיין, תפסתם אותי
והיו מי ששמחו. בכלא רמלה שררה אווירה של שמחה לאידם של הסוהרים. הרוצחים והגנבים הילכו זקופים וגאים. כל אחד מהם חש כאילו הוא עצמו הצליח להערים על הסוערים ולחמוק אל מחוץ לחומות הכלא, דווח.
כעבור כמה ימים נלכדו ג'מיל סולטן ואחיו. ג'מיל סיפר כי את הבריחה תכנן מזרחי, שהורה לו ולאחיו לרדת מהמונית באזור בית נבאללה. "הרי הבטחת שנברח יחד מהכלא ויחד את נגנוב את הגבול לחוץ לארץ", שחזר ג'מיל את הדברים שאמר. "אורי שלף אקדח ואמר 'אין לי הרבה זמן איתכם. אתם עוזבים מיד את המונית וכל אחד לדרכו". כשנשאלו האחים מדוע לא הגיעו לביתם, אמר אחד מהם: "אני כבר תשע שנים בכלא. שכחתי איך להגיע הביתה".
בימים שלאחר מכן הוצא צו איסור פרסום על החיפושים. מה שכן פורסם הוא שהמשטרה הוציאה 20 מיליון לירות כדי ללכוד את ששת הנמלטים הנותרים.
מזרחי, דנינו ומכורש נעצרו ב-14 בפברואר באותה שנה, בשעת לילה בדירה בבת ים. השלושה, כך על-פי כתב האישום שהוגש נגדם, ירו לעבר אחד השוטרים
ופצעו אותו.
כחודשיים לאחר הבריחה נתפסו סלומון אבו ויצחק קיש בדירה בשכונת שפירא בדרום תל אביב.
פעולת המשטרה נערכה בעת שידור משחק כדורסל בטלוויזיה, כדי להקטין את סכנת הפגיעה בשכנים במקרה של חילופי אש. "סחתיין, תפסתם אותי", אמר אבו לאחר שנתפס. אבו, שטען כי ברח מפני שהוא יושב בכלא על לא עוול בכפו, שוחרר באמצע שנות ה-80.
בסוף מאי, חמישה חודשים לאחר הבריחה, נתפס גם גבריאל בוזגלו. הוא שינה את מראהו החיצוני, התגורר בדירה שכורה בנהריה וקרא לעצמו ציון כספי.
מכתב האישום שהוגש נגד השמונה התברר כי הם מרחו בשמן את מצלמות הטלוויזיה בתוך הכלא, כדי שלא יבחינו בהם. מי שעוד נענש היו סגן מפקד כלא רמלה ושניים מקציניו, שהועברו מתפקידיהם.
לפנייה לכתב/ת 
