אגרופים לפנים: סרטי מתאגרפים שהיו באמת
הם אולי חוטפים הרבה מכות ומשלמים על כך בחייהם, אבל המתאגרפים יכולים להתנחם בכך שהם הספורטאים החביבים על יוצרי הסרטים. מוחמד עלי, ג'ק דמפסי ורוקי מרציאנו זכו לביוגרפיות קולנועיות, וכך גם רבים אחרים. מי בפינה הזאת, ומי בפינה שמנגד? הנה הם צועדים אל הזירה, ואל המסך
סילבסטר סטאלון ורוברט דה נירו חוזרים לזירת האיגרוף לקרב ראש בראש בקומדיה "סוגרים חשבון", ובהופעתם זו הם בעצם מעלים את דמותם של רוקי בלבואה וג'ייק לה-מוטה שגילמו בעבר, שהם עצמם מבוססים על מתאגרפים שהיו באמת.
אז מה גורם להוליווד להימשך לגברתנים אלו, וליצור סרטים על חייהם, שלעיתים הם עצמם לא מסוגלים להכיל שכלית - זכר לחבטות שספגו בראשם לאורך השנים? אולי מפני שהם טיפוסים צבעוניים כל כך (ע"ע מייק טייסון), או בגלל הרוח האמריקנים שבוקעת מסיפוריהם (מהגר עני שחבר למהגר אחר ועלה לגדולה). ואולי זוהי האלימות הבוטה, שפורצת למסך - אבל לפי החוקים. כך או כך, מתאגרפים זכו ליותר ביוגרפיות קולנועיות מאשר כל זן ספורטאים אחר. ואלה שמות.
ג'ייק לה-מוטה: "השור הזועם"
אחרי פרישתו מהזירה בסוף שנות ה-50, לה-מוטה עשה הסבה לעבודה כבדרן ושחקן. הוא הספיק להופיע ביותר מ-15 סרטים (ביניהם "אדם פלסון" לצדו של פול ניומן ב-1961), אך את דמותו גילם על המסך דה-נירו ב-1980 (תפקיד עליו זכה באוסקר), והוא מזוהה איתה אף יותר מהאדם עצמו. באמצעות מרטין סקורסזה, דה נירו גילם את האדם הנקרע בין הזירה לחייו הפרטיים, בין יריביו הספורטיבים לאויביו העברייניים, בין שק האיגרוף לאשתו. דמותו הצבעונית והמשוסעת של לה-מוטה עמדה במרכז לא מעט ספרים ותסריטים - על זה של "השור הזועם" מתחולל כיום קרב משפטי ארוך.
רוקי מרציאנו: "רוקי"
בניגוד ללה-מוטה ונטיותיו להרס עצמי, מרציאנו היה סמל לעבודה קשה והתמדה בדרך מאשפתות לגדולה - תוך גזילת חלומם של כל אלו שהעזו להתמודד מולו על התואר העולמי. בכך גילם את הרוח האמריקנית התחרותית ושימש עדות לכך שהכל אפשרי, גם לבני מהגרים (מרציאנו היה ממוצא איטלקי, מאמנו צ'ארלי גולדמן). על כן, אין פלא שדמותו מונצחת בפסל הירואי (בעיר הולדתו שבמסצ'וסטס) וגם בדמותו הנצחית של רוקי בלבואה, אשר סטאלון יצר בהשראתו.
לאורך ששת סרטי "רוקי" (מ-1976 ועד 2006) נשא סליי על כתפיו החסונות את הסוגיות שאמורות להעסיק כל אמריקני - הצלחה, זוגיות, אפילו המלחמה הקרה. ולכן גם הוא קיבל פסל משלו בפילדלפיה - עיר האחווה. אגב, את משבצת המאמן היהודי - מיקי גולדמיל שמו - מילא ברג'ס מרדית' המזדקן, ואת האישה האוהבת והמודאגת, שאת שמה "אדריאן" הוא מיילל שוב ושוב, מגלמת טליה שייר. רשמת יריביו המובסים כוללת את אפולו קריד (קארל וות'רס), ת'אנדרליפס (האלק הוגן), קלאבר לאנג (מיסטר טי), איבן דראגו (דולף לונדגרן), וטומי גאן (המתאגרף המנוח טומי מוריסון).
בצלם של סטאלון ובלבואה, וגם של סרטי "איירון-מן", שוהה ג'ון פאברו שב-1999 פשט חליפתו ועלה לזירה כרוקי מרציאנו עצמו בביופיק נוסף - צנוע יותר, ונאמן יותר למקור - שהפיקו אולפני MGM. אגב, מרציאנו עצמו פרש ב-1956 והשתלב כמנחה בטלוויזיה. ב-1969 - רגע לפני מותו בגיל 45 בהתרסקות מטוס - הוא השתתף בצילומים על הזירה שנערכו לכדי קרב מפוברק מול מוחמד עלי - קצת כמו "סוגרים חשבון".
רוקי גרציאנו: "מישהו שם למעלה אוהב אותי"
רוקי מרציאנו כמו גם בלבואה התחרו במשקל כבד, רוקי גרציאנו (שכונה "הרוק" הרבה לפני דוויין ג'ונסון) לעומת זאת היה אלוף עולם במשקל בינוני. אולם הסרט על חייו, "מישהו שם למעלה אוהב אותי" של רוברט ווייז (1955), זכה להצלחה רבה ואף לשני פרסי אוסקר. תפקיד המתאגרף היה מיועד לג'יימס דין, אולם אחרי מותו הטרגי, לוהק פול ניומן במקומו ועשה עבודתו נאמנה כנער האיטלקי שנדחף לזירה על ידי אביו ומנהלו אירווינג כהן (כן, יהודי), ולמרות הצלחתו האדירה, התקשה לקבל את המשמעת הקשיחה שנדרשה.
בארני רוס: "הקוף על גבי"
לא רק מאמנים ומנהלים - לבני עמנו יש מסורת ארוכה של מתאגרפים מקצוענים ובראשם הוא דב-בר ראסופסקי, בן למשפחת מהגרים דתית מבלארוס. בניגוד לעצת אביו הרב התחיל להתאמן כמתאגרף, ולאחר שזה נרצח במהלך שוד, זנח ראסופסקי את לימודי התורה והפך לפרחח בין הרחובות הזועמים של שיקגו למכוני האגרוף. המאפיונר אל קאפון אימץ אותו בדרך לקרבות הגדולים (חילופי תפקידים: איטלקי מאחורי יהודי), שם התחיל לפרוח תחת שם הבמה בארני רוס.
הטריילר של "הקוף על גבי"
הלוחמנות של רוס בזירה הניבה לו תואר עולמי בסוף שנות ה-30, וזו גם הביאה אותו גם לשדה הקרב של מלחמת העולם השניה. למרות התכחשותו למסורת, היה לסמל של עוצמה יהודית מול האיום הנאצי. כשחזר פצוע, התמכר למורפיום בבית החולים, ותקופה זו עומדת במרכז הסרט "הקוף על גבי" של אנדרה דה טות', בכיכובו של קמרון מיטשל, שיצא ב-1957 - עשר שנים לפני מות רוס והוא בן 57 בלבד.
ויקטור פרץ: "Victor Young Perez"
במקביל להצלחת רוס, בצד השני של העולם עלה לגדולה ויקטור פרץ הצעיר. למרות מימדיו הזעירים (1.55 מטרים גובהו, 50 ק"ג משקלו) היהודי תוניסאי זכה באליפות העולם במשקל זבוב בתחילת שנות ה-30, וגם בלבה של השחקנית מירל בלין. אבל ההצלחה נקטעה עם לכידתו בצרפת והסגרתו לנאצים, אשר העבירו אותו למחנה אושוויץ, שם חודשה קריירת האיגרוף שלו לצורכי בידור אנשי האס.אס. את מותו מצא בגיל 34 במהלך מצעד המוות. לאחרונה יצא לאקרנים סרט על חייו בבימויו של ז'אק אוניש, כשאת פרץ מגלם ברהים אסולום הצרפתי-מוסלמי, ומתאגרף בעצמו.
הטריילר של "Victor Young Perez"
ג'ק דמפסי: "דמפסי"
זירת האגרוף כערבוב של דם, בשר, גזע ולאום הגיעה לכדי פלונטר אחד שלם במקרה של דמפסי. הוא לא הגיע מניו יורק או שיקגו אלא מהמערב התיכון - צאצא למשפחה אירית-אינדיאנית-יהודית, שהפכה למורמונית, ובהמשך נישא לשחקנית היהודיה אסטל טיילור. את כל הביוגרפיה המסובכת הזאת ניפץ במכת אגרוף מהדהדת שהפכה אותו לאלוף הבלתי מעורער בשנות ה-20.
אחרי פרישתו ב-1927 הפך לסלבריטי ואף לוהק ב-1933 לסרט "The Prizefighter and the Lady". חמישים שנה לאחר מכן טריט וויליאמס ("שיער") הופיע בביוגרפיה הקולנועית "דמפסי" שכללה את חייו הפרטיים וגם את אלו הספורטיביים והציבוריים, שכללו גם התגייסות לצבא האמריקני במלחמת העולם השניה. דמפסי אגב מת באותה שנה בגיל 87.
ג'ו לואיס: "סיפורו של ג'ו לואיס"
"אני שמח שמעולם לא יצא לי להתמודד מול ג'ו לואיס" הודה דמפסי בהתייחסותו ל"מפציץ החום" - אייקון ספורטיבי-תרבותי עליו נכתבו אינספור שירים, וגם צולם סרט ביוגרפי מ-1953, כשאת דמותו גילם המתאגרף קולי וואלאס. סרטו של רוברט גורדון נעשה מוקדם מדי, שכן אחריו ידע לואיס כל כך הרבה עליות ומורדות שהיו יכולות לפרנס שלושה סיקוולים - מערכות היחסים עם כוכבות נוצצות, סמים, עברות מס וקריסה כלכלית (דמפסי סייע לו כספית) והסבה למגרש הגולף.
"סיפורו של ג'ו לואיס"
אבל זה בסדר: חייו של לואיס כספורטאי וכמודל לחיקוי עבור רבים כל כך לבנים ושחורים, סיפקה מספיק חומר עוד לפני 1953 עם הקרבות בזירה, וגם ליהוקו ככוכב ראשי בסרט "Spirit of Youth" מ-1938. וכמובן: הקרבות המדוברים מול מקס שמלינג הגרמני ערב מלחמת העולם השניה.
ג'ו לואיס ומקס שמלינג: "ג'ו ומקס"
שני מפגשי לואיס-שמלינג (1936, 1938) הם אירועים מכוננים בעולם האגרוף וסטיב ג'יימס עשה מהם סרט ב-2002 בכיכובם של לאונרד רוברטס (בתפקיד לואיס) וטיל שוויגר (שמלינג). בקרב הראשון הדהים המתאגרף הגרמני את העולם עם ניצחון, בשני לואיס גמל לו למגינת לבו של אדולף היטלר ולשמחת האומה האמריקנית (מזכיר לכם את הקרב בין בלבואה לדראגו ב"רוקי 4"?). הסרט מספר את סיפור היריבות בין שני המתאגרפים שהפכה לידידות ארוכת שנים לאחר מכן.
הטריילר של "ג'ו ומקס"
מקס שמלינג: "מקס שמלינג"
אנחנו לעתים שוכחים מהפינה השניה, אבל לשמלינג יש סיפור חיים מלא תהפוכות והבמאי הגרמני המושמץ אווה בול גולל אותו בביוגרפיה קולנועית מ-2010 בה הנרי מסקה מגלם את המתאגרף המיוסר. אחרי ההפסד בקרב השני ללואיס הוא הולבש במדי הוורמאכט ונשלח לחזית. הוא שרד, והפך לסמל ב"גרמניה החדשה", חידש את יחסיו עם לואיס (ומימן את הלוויתו) ומת ב-2005 כשהוא בן 99 עם הילה של גיבור, מתנגד לנאצים, ואפילו מציל יהודים. נכון או לא נכון? הסיפור טוב.
ג'יימס בראדוק: "סינדרלה מן"
התוכנית המקורית היתה להפגיש בין שמלינג למתאגרף האמריקני בראדוק, אך זה נוצח על ידי לואיס. ועם זאת, "סינדרלה מן" (כינוי שהודבק לו על ידי העיתונאי דמיון רניון), זכה לסרט מושקע משלו ב-2005: רון הווארד סיפר את סיפורו של איש המשפחה ממוצא אירי (ראסל קרואו), שפרש מהזירה כמתאגרף במשקל בינוני וחזר אליה בעיצומו של המשבר הכלכלי הגדול כדי לעשות כסף גדול במשקל כבד - ביוזמת מאמנו היהודי ג'ו גולד (פול ג'יאמטי) ולחרדת אשתו מיה (רנה זלוויגר).
הטריילר של "סינדרלה מן"
המתח בין גולד לזלוויגר גובר אף יותר על זה הגואה לקראת הקרב הגדול של בראדוק מול המתאגרף היהודי מקס ביר (קרייג בירקו). יש הרואים בעיצוב דמותו של ביר כאדם מרושע ואכזרי כנגועה באנטישמיות, אולם ככל הנראה מדובר רק בניסיון של הבמאי להעצים את הדרמה. אגב, בחייו מחוץ לזירה, ביר שיחק בחמישה סרטים, מ-"The Prizefighter and the Lady" לצד לואיס, ועד "The Harder They Fall" מ-1956 לצד המפרי בוגרט שמגלם כתב איגרוף.
מיקי וורד: "פייטר"
קרבות איגרוף אותנטיים, משפחה אירית, סיפור אהבה, ומנהל תאב בצע אחד (שהוא במקרה אח של הגיבור) - כל המוטיבים הללו צצים גם בסרטו של דיוויד או. ראסל מ-2011, בו גילם מארק וולברג את המתאגרף מיקי וורד, שהיה מהטובים בעולם במשקל מעורב-קל בשנות ה-90 ובתחילת המילניום.
צילומי הקרבות בסרט שוחזרו במדויק משידוריהם בטלוויזיה, וכך גם סיפורו האישי של וורד, שנקרע בין אהובתו (איימי אדמס), לבין נאמנותו לבני משפחתו ובראשם אחיו דיק אקלונד, מתאגרף לשעבר שהתמכר לסמים, בגילומו של כריסטיאן בייל (שזכה באוסקר לשחקן המשנה). כמו אדמס הוא מועמד לפסלון מוזהב גם השנה על השתתפותו בסרטו החדש של ראסל, "חלום אמריקאי".
ג'יימס קורבט: "ג'נטלמן ג'ים"
הרבה לפני, אי שם בסוף המאה ה-19, עלה לגדולה מתאגרף אירי אחר - ג'יימס "ג'נטלמן ג'ים" קורבט שמו. הבמאי המהולל ראול וולש החליט ליצור סרט בדמותו, אותה מילא לא אחר מאשר אליל הבנות האוסטרלי ארול פלין. "ג'נטלמן ג'ים" שיצא ב-1942 משרטט את המסלול של קורבט מחובב אגרוף בסן פרנסיסקו של שנת 1890 (עת חל איסור על קרבות איגרוף) ועד לזירה, בה התגלה כלוחם מצטיין.
הדרמה הספורטיבית הופכת רומנטית כשבדרך לניצחון בקרב הגדול מול ג'ון ל. סאליבן, הוא גם זוכה בלבה של אהובתו. לרוע המזל, פלין לקה בלבו במהלך הצילומים.
ג'ק ג'ונסון: "התקווה הלבנה הגדולה"
לפני שפגש בסאליבן, קורבט הכריע את המתאגרף פיטר "הנסיך השחור" ג'קסון - יליד איי הבתולה שחמק מחיי העבדות במאה ה-19 והפך לאזרח אוסטרלי ומתאגרף מהולל (אותו סירב סאליבן לפגוש בזירה בגלל צבע עורו). כמה שנים אחר כך, הפכו מתאגרפים שחורים למציאות ספורטיבית יומיומית - הרבה בזכות ג'ק ג'ונסון, שהיה לאלוף העולם האפרו-אמריקני הראשון במשקל כבד. ב-1968 כתב הווארד סאקלר את המחזה "The Great White Hope" המבוסס על חייו.
ג'יימס ארל ג'ונס, שגילם את ג'ק ג'פרסון - הוא בעצם ג'ק ג'ונסון - על הבמה (וזכה על כך בפרס הטוני), עשה זאת גם בגרסה הקולנועית של מרטין ריט שנתיים לאחר מכן. הסיפור מתרכז בתקופה שבין 1910 ל-1915 בה צבר ג'ונסון תאוצה וגרם לחרדה בקרב גזעני ארצות הברית של אותם הימים, אשר יצאו בקמפיין לאיתור מתמודד לבן שיכול לו. יריב ראוי לא נמצא, אך הגיבור השחור הופלל בסחר בזנות. פשעו היחיד: קשר רומנטי עם אישה לבנה (ג'יין אלכסנדר).
רוּבין קרטר: "הוריקאן"
האשמות שווא והפללות היו גם מנת חלקו של רוּבין קרטר כחמישים שנה לאחר ההסתבכות של ג'ק ג'ונסון. הוא התחיל את חייו במשפחת מצוקה בניו ג'רזי וגדל כעבריין. גם שירות צבאי לא עזר והוא המשיך בדרכיו האלימות עד שתיעל אותן אל זירת האיגרוף. האגרסיביות שלו העניקה לו את הכינוי המאיים "הוריקן", אך הקריירה הספורטיבית שלו נקטעה ב-1966 לאחר שהואשם ברצח משולש. למרות הראיות המפוקפקות, הוא נשלח למאסר עולם בכלא.
כמעט עשר שנים לאחר מכן, נפתח קמפיין ציבורי לשחרורו של קרטר, אליו הצטרף בוב דילן עם השיר "Hurricane". המאמצים עזרו וקרטר עמד למשפט חוזר ב-1976, אולם נמצא אשם בשנית. ערעור לבית הדין העליון נשא פירות מוצלחים יותר. השופט זיכה את קרטר והאשים את התביעה בגזענות. כיום קרטר בן ה-76 מתגורר בטורונטו שבקנדה, וכשהוא רוצה להיזכר בפרשה הוא יכול לצפות בסרט "הוריקן" של נורמן ג'ואיסון מ-1999, בו מגלם אותו דנזל וושינגטון.
ג'יימס טוני: "Against the Ropes"
סיפור קצת יותר אופטימי יש לנו בדרמה של צ'ארלס ס. דוטון מ-2004, שמתמקד במנהלת האיגרוף המצליחה, ג'קי קאלן, בגילומה של מג ראיין. הקליינט הבולט ביותר שלה בסרט הוא לות'ר שואו - בן דמותו של ג'יימס טוני, מהמתאגרפים המצליחים בזירה בעשרים השנה האחרונות במגוון של משקלים, ולאחר מכן גם ב-MMA. עומאר אפס מגלם את טוני, אולם יתכן שהוא עצמו היה יכול לעשות כן לא רע, שכן בעצמו הופיע בדמות ג'ו פרייזר בסרט "עלי".
מוחמד עלי: "עלי"
מה עוד אפשר לומר על קסיוס קליי, הלא הוא מוחמד עלי - לדעת רבים המתאגרף הגדול בכל הזמנים, ואחד מהמשחררים הגדולים של השחורים בארצות הברית, ומאוחר יותר גם אלו המוסלמים? הקריירה שלו נעה בין הקרבות הגדולים שלו בזירה לבין ההתכתשויות שלו עם הממשל האמריקני בסוגיות של קיפוח, אפליה ואף גיוס לצבא. בסופו של דבר הממסד חיבק אותו, וכך גם במאי הקולנוע שהוקסמו ממנו. גם כיום כשהוא איטי מחשבה ונכה - זכר לחבטות הרבות שספג בראשו.
הדימוי הקולנועי המוכר והאהוב ביותר של עלי הגיע בפניו הזורחים וגופו המעובה של וויל סמית' בדרמה "עלי" של מייקל מאן מ-2001, בה כיכבו גם ג'יימי פוקס, ג'ון וויט, מריו ואן פיבלס (כמלקולם אקס) ואפילו ג'דה פינקט-סמית' - אשתו של הכוכב הראשי. את דמותו של עלי גילמו עוד רבים אחרים בסרטים נוספים, ביניהם טרנס הווארד ב"King of the World" מ-2000. לאחרונה הפיקה רשת HBO את הסרט "הקרב הגדול של מוחמד עלי", בבימויו של סטיבן פרירס ובשילוב קטעי ארכיון של עלי. העלילה מגוללת את המערכה המשפטית נגד החרמתו בגין סירובו להתגייס לצבא.
סוני ליסטון: "Phantom Punch"
כמו בכל ענף תחרותי יש תמיד מישהו שחייב להתחכם ולערער על הקונצנזוס לגבי הטוב ביותר, ולהכריז על מישהו אחר כאופציה עדיפה. זה יכול לקרות בדיון על הסרט הטוב ביותר באוסקר, על הכדורסלן המצטיין בכל הזמנים ועל הפלאפל הטעים ביותר בין חדרה לגדרה, וזה קורה גם באיגרוף. כך למשל במקרה של ליסטון, שחסה בצלו של עלי (לאחר שהפסיד לו פעמיים), אך תואר בקרב חובבי איגרוף רבים כ"טוב ביותר בכל הזמנים". אולי בגלל המסתורין סביבו.
תאריך לידתו של ליסטון לא ידוע, כמו גם נסיבות מותו ב-1970. בסרט "Phantom Punch" מ-2008 ניסה רוברט טאונסנד להתחקות אחר הביוגרפיה החמקמקה שלו באמצעות השחקן וינג ריימס, שב-1997 גילם ב"Don King: Only in America" את דמותו של אמרגן הקרבות האקצנטרי והמושמץ דון קינג - שמביים את המתאגרפים בחיים האמיתיים.
