מבצע "הקש באוהל": לתת תרומה גם כשקשה
בני ישראל נדרשים לתרום מרכושם לבניית משכן לאל החדש. תם שלב ההצהרות, ומעתה הם נתבעים להעניק לאמירה "נעשה ונשמע" כיסוי כספי. המסע אל הלא-נודע הופך את הבקשה האלוהית לתרומה, למאתגרת במיוחד, שהרי מי יעז לתרום מרכושו בשעה שעתידו לוט בערפל?
חידת הזהב של היהודים
כאילו לא מדובר בעם עבדים שנמלט בעור שיניו ממלכת רשע, שנרדף במדבר וחצה באורח פלאי את ים סוף. כאילו מדובר בעם שבע היושב שנים רבות על אדמתו - פותחת פרשת "תרומה" בפנייה חגיגית אל משה: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי... זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי... אַבְנֵי שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפֹד וְלַחֹשֶׁן" (שמות כ"ה, ג'-ז').
<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
פרשנים נדרשים לשאלה המאתגרת, כיצד הגיעו שכיות חמדה אלו לידיהם של אנשים שבמנוסתם לא מצאו אפילו זמן ראוי לאפיית לחם.
אפילו אם בני ישראל הנסים ממצרים באמת היו לבעלי רכוש, המסע אל הלא-נודע הופך את הבקשה האלוהית לתרומה, למאתגרת במיוחד, שהרי מי יעז לתרום מרכושו בשעה שעתידו ועתיד משפחתו לוט בערפל?
לאחר סדרת מבחני נאמנות לא פשוטים שכבר עבר עם העבדים, פותחת פרשת "תרומה" במבחן נוסף וקשה: אנשים הנתונים בחרדה קיומית, נדרשים לתרום מרכושם לבניית משכן לאל שזה מקרוב בא. תם שלב הדיבורים וההצהרות, בני ישראל נתבעים להעניק לאמירה "נעשה ונשמע" כיסוי כספי.
תרומה או חובה?
לשון הציווי הפותח את הפרשה, מפתיעה: "דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ־לִי תְּרוּמָה
מֵאֵת כָּל־אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת־תְּרוּמָתִי". הצירוף "ייקחו לי תרומה" מפתיע. לרוב אנו אומרים שאנשים נותנים לאחרים, ולוקחים לעצמם. כך למשל: "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל... וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל" (בראשית ג', ו'). לכן לשון הציווי הייתה צריכה להיות: "ויתנו לי תרומה".
הבחירה לכתוב "ייקחו לי תרומה" מרמזת על אמביוולנטיות ביחס לרוח ההתנדבות השורה על בני ישראל: האם יביאו את התרומה ברצון? האם יהיה צורך "לקחת" אותה מידיהם במאמץ ואף בכוח? האם די יהיה למשכן בתרומות שייתן מי "שיידבנו לבו"? בימים כתיקונם קשה לשכנע אנשים לתרום, קל וחומר בראשית ימי המדבר.
על הקושי לתרום ועל המתח בין כפייה לבחירה בחוויית התרומה, מאיר המדרש הבא (פסיקתא זוטרתא, תרומה, כ"ה, ב'): "תיקחו את תרומתי'. מאחר שהתנדב מלבו, תיקחו את תרומתי בעל כורחו".
הצורך של המתרימים לקחת את התרומות, והקושי של התורמים לשחרר את ידם מרכושם - ניכר גם בתרגום יונתן: "וְלָא בְּאַלְמוּתָא תִסְבוּן יַת אַפְרָשׁוּתִי". ולא באלימות תיקחו את תרומתי.
לוקחים תרומה – גם לאנשים טובים ועשירים קשה לתרום
כמה וכמה מסורות תלמודיות לא מחמיאות, עוסקות בתאוות הממון של התנא רבי טרפון.
מסורת נוגעת ללב בכנותה מתארת שיעור בלקיחת תרומה שהעביר רבי עקיבא לרבי טרפון, מורו וחברו:
"מה יעשה אדם ויהיו בניו עשירים? יעשה חפצי שמים וחפצי אשתו. ואלו הן חפצי שמים, יפזר מעותיו לעניים... אמרו עליו על רבי טרפון שהיה עשיר גדול, ולא היה נותן מתנות לאביונים. פעם אחת מצאו עקיבא, אמר לו (רבי עקיבא): רבי, רצונך שאקח לך עיר אחת או שתיים? אמר לו: הן. מיד עמד רבי טרפון ונתן לו ארבעת-אלפים דינרי זהב. נטלם רבי עקיבא וחילקם לעניים.
"לימים מצאו רבי טרפון, אמר לו: עקיבא, היכן העיירות שלקחת לי? תפסו (רבי עקיבא) בידו והוליכו לבית המדרש, והביא ספר תהלים והניחו לפניהם (לפני התלמידים), והיו קוראים והולכים עד שהגיעו לפסוק זה (קי"ב, ט'): 'פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד קרנו תרום בכבוד'. עמד רבי טרפון ונשקו על ראשו. אמר לו רבי אלופי, רבי בחוכמה, ואלופי בדרך ארץ" (מסכת כלה א', כ"א).
בפתיחת האגדה מוצגים שתי פנים באישיותו של רבי טרפון: "שהיה עשיר גדול, ולא היה נותן מתנות לאביונים". אם לא די בתיאור קשה זה, קודמת לו הקביעה: "אמרו עליו" - הבריות מרננות על עשרו וקמצנותו של רבי טרפון. בשווקים ובבתי המדרש משיחים אנשים בחכם החשוב שיכול לעזור לעניים, אבל בוחר שלא.
מישהו צריך לעשות מעשה, לחנך את אחד מגדולי החכמים, ולקחת ממנו תרומה. נרתם למעשה החינוכי רבי עקיבא, חכם נועז שחווה על בשרו קשיי פרנסה ואף חיי עוני. באיזו שאלת אגב מעוררת חיוך פונה רבי עקיבא לרבי טרפון: "רצונך שאקח לך עיר אחת, או שתיים?" כאילו מדובר במשחק מונופול.
על מנת להעצים את תמונת העושר של רבי טרפון, הקונה אגב אורחא עיר אחת או שתיים, אנו למדים שרבי טרפון כמעט שכח מהכסף שנתן לרבי עקיבא. רק כאשר הם נפגשים במקרה, נזכר רבי טרפון בכספו ומחפש את הערים האבודות. זה הרגע שבו חושף רבי עקיבא את מבצע "לקיחת התרומה". על מנת להוכיח את רבי טרפון על עיוורונו, מבקש רבי עקיבא מילדים קטנים לקרוא בספר תהלים, וכך אנו למדים שמה שמובן לכל ילד, נעלם מעיניו של רבי טרפון – מי שמפזר ונותן את כספו לאביונים, זוכה לתמורה יציבה יותר מנכסי דלא ניידי: "קרנו תרום בכבוד".
ואם לרבי טרפון קשה היה לתרום כסף, מה לנו כי נלין על דור המדבר?
כשתרומה אינה נדבה
בשנים 1938-1948 התקיים ביישוב היהודי בארץ ישראל מוסד שנקרא "כופר היישוב" - מגבית
ממוסדת שאספה תרומות לצרכי ביטחון. ארגון "ההגנה" הוא שגבה את המיסים בכל מחוז ומחוז. הרעיון נולד על רקע הפרעות, ובכספי "כופר היישוב" מימנו את הנוטרות, את משטרת היישובים העבריים, את הקמת הפלמ"ח, ואת פלוגות השדה של ההגנה.
מרגש וקרוב במיוחד לעניינינו, היה מבצע "מתת התכשיטים" שבמסגרתו תרמו אנשים תכשיטים מזהב, פמוטים מכסף ואפילו את טבעות הנישואין שלהם. כל תורם קבל "מזכרת": טבעת מפליז, סיכה או מעמד לניירות על השולחן, שעליהם הוטבע סמל "כופר היישוב".
"וייקחו לי תרומה". גם אדריכלי "כופר היישוב" הבינו את המתח שמכילה בקשת התרומה בכלל, ו"מתת התכשיטים" בפרט. המשורר עמנואל הרוסי, שהיה הממונה על ההסברה של "כופר היישוב", תאר את מבצע "מתת התכשיטים" בשיר:
"לקריאת מתן הכופר כל איש נענה,
התפרק זהב וכסף קודש ל'הגנה'.
אחד מסר את הטבעת, אחד – נפשו כולה,
ויהי אוצר לביטחוננו, פתח לגאולה.
עוד רב היגע לפנינו, אך רב גם השכר,
כי לא נהיה כצאן לטבח, אם יאדים מחר".
ראו כמה מאמצי שכנוע, כמה שתדלנות וכמה הפחדות, בשיר תעמולה קצר ומחורז שתכליתו להתמודד עם המתח שבין ה"ייקחו" ל"תרומה".
בשולי הדברים נעיר על בחירתו המפתיעה של הרוסי לשכנע את הציבור לתרום את תכשיטיהם, תוך שהוא רומז לתרומת התכשיטים של בני ישראל בחטא העגל. "התפרק זהב וכסף", משורר הרוסי, ומכוון לפסוקים הקשים המתארים את רוח ההתנדבות החזקה, הלא אמביוולנטית, שאחזה בעם דווקא בשעה שהתבקשו לתרום לעבודה זרה: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ אֵלָי. וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל אַהֲרֹן" (שמות פרק ל"ב, ב'-ג').
"וייקחו לי תרומה": סיפור חדש-ישן על תרומה שנלקחה
מספר מוקי צור: לפני כמה שנים נחוג באחד הקיבוצים בארץ "חג הקיבוץ". חברים ותיקים
התבקשו להביא חפץ שקשור לשנים הראשונות של הקיבוץ. חברה אחת ישבה בצד, בכתה וסיפרה שכאשר עלתה לארץ, ביקשו ממנה הוריה לקחת עימה לארץ ישראל גביע, פמוטים וחנוכייה, והיא סירבה ואמרה: "בקיבוץ לא אזדקק לאלה".
לאחר כמה שנים הופיע שליח בקיבוץ ועימו הפמוטים, הגביע והחנוכייה. החברה שנבוכה החביאה את החפצים בקופסת נעליים מתחת למיטתה. וכשאספו אנשי "כופר היישוב" את התכשיטים – נתנה אותם החברה בשמחה ובגאווה, ועל כך בכתה.
ובבית המדרש של הטוקבקים
הערתם לנו על הפניה לא נכונה, אז אני מצרפת שוב את ההפניה (הפעם נכונה ועובדת...) לאתר "הורים ומטפלים לילדים מיוחדים" - אתר חדש שנראה יפה ומועיל.
שבת שלום!
לפנייה לכתב/ת 
