שתף קטע נבחר

 

"השורד האחרון": מור"ק או צ'יזבט?

בדרך למסך הגדול, סיפורו של מבצע "כנפיים אדומות" הצטייד בסצנות אקשן אכזריות ומציאותיות - אבל גם בכמה המצאות והפרזות מופרכות במיוחד, שהופכות את "השורד האחרון" לסרט תעמולה לכל דבר

בעוד ארצות הברית מנסה ליישם את "אסטרטגיית היציאה" במלחמותיה במזרח התיכון, הקולנוע האמריקני עוד לא ממש מנסה להבין את המלחמה, ובמקום זאת מעדיף להתמקד בדבר שעליו יש קונצנזוס - הגבורה של הבחורים הטובים שעוסקים במלאכה. ישנם סרטים חריגים שמציגים זוועות שבוצעו על-ידי חיילים (למשל "Redacted" של בריאן דה פלמה מ-2007), אך יכולתם של סרטים אלו למשוך קהל שואפת לאפס.

 

ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:

 

"השורד האחרון" ("Lone Survivor") הוא סרט המלחמה השלישי של פיטר ברג. הראשון היה "הממלכה" (2007), שבו הסיטואציה הצבאית והפוליטית של ארצות הברית במזרח התיכון (ובאופן ספציפי בממלכה הסעודית) הוצגה במסגרת ז'אנרית מוכרת ומנחמת של סרט פעולה. לעומתו, "באטלשיפ" (2012) - העיבוד הכושל למשחק הלוח - נשען על ז'אנר המדע הבדיוני בכדי לעמת בין הטכנולוגיה של הצבא האמריקני לזו של חייזרים. "השורד האחרון" נראה, לפחות במבט ראשון, כניסיון לשחזר באופן מדויק מבצע צבאי אמיתי שהשתבש - על פי המודל של "בלאק הוק דאון".

 

הטריילר של "השורד האחרון"

הטריילר של "השורד האחרון"

סגורסגור

שליחה לחבר

 הקלידו את הקוד המוצג
תמונה חדשה

שלח
הסרטון נשלח לחברך

סגורסגור

הטמעת הסרטון באתר שלך

 קוד להטמעה:

הזירה היא אפגניסטן, והחיילים משתייכים ליחידת העילית "אריות הים". העלילה מתבססת על ספרו של מרקוס לוטרל, שבו תיאר את השתבשות מבצע "כנפיים אדומות" בו הוא וחבריו מצאו עצמם במצור של לוחמי הטאליבן. לצורך הצילומים אפגניסטן הוחלפה בניו מכסיקו, והבימוי נעשה בליווי מקצועי צמוד של לוטרל ואנשי היחידה, ובסיוע הפקתי של צבא ארצות הברית.

 

והנה המפתח לבעיית היסוד של הסרט: אין ספק שנדרשו לא מעט תעצומות נפש ויכולת לחימה לשרוד את מה שמוצג בעלילה, אך ישנם ככל הנראה פערים בין מה שהתרחש במציאות ומה שמתואר בספר, ופערים גדולים עוד יותר בין מה שתואר בספר ומה שמתרחש בסרט. פערים שהופכים את הסרט מייצוג מציאותי של אכזריות המלחמה - לסרט תעמולה ותו לא.

 

"השורד האחרון" מתחיל במונטאז' תיעודי מרשים של תהליך ההכשרה של הלוחמים ביחידה, תהליך אינטנסיבי מבחינה גופנית ופסיכולוגית שמוצג על כל קשייו, האנשים שנשברים, ואלו המתעלים על מגבלותיהם וזוכים להיכנס ליחידה. מטרת דרך ההצגה היא ליצור תחושת התעלות פטריוטית, דרך שונה בתכלית מתהליך ההאחדה המכני והנטרול המוסרי שבחר סטנלי קובריק להדגיש בטירונות המארינס ב"מטאל ג'אקט".

 

"השורד האחרון". בוא, תתגייס לצבא ()
"השורד האחרון". בוא, תתגייס לצבא

פתיחה זו מהווה רקע לסיטואציית ההישרדות בסרט - בבחינת "לשם הם הגיעו, וזה מה שהם יודעים לעשות". המוזיקה הנשמעת לכל אורך סיקוונס הפתיחה תחזור ותגיח בסרט כדי לייצר, שלא לומר למכור, את החיבור בין התיעוד לבדיה.את הרגש של התעלות הרואית ואחוות הוחמים שהמוזיקה עזרה לעורר בפתיחה התיעודית,היא תעביר להצגה הבדיונית של שדה הקרב.

 

זה כמובן עוזר שהחיילים מוצגים בגרסאות משודרגות של כמה מהשחקנים הצעירים הבולטים בהוליווד. גם מבעד למראה המחוספס והמזוקן הם חבורת גברים נאים שקל להזדהות איתה. מארק וולברג שונה בהופעתו החיצונית מהדמות אותה הוא מגלם, ומבוגר ממנה. טיילור קיטש הוא מפקד הכוח מייקל מרפי, אמיל הירש הוא דני דייטץ, ובן פוסטר הוא מתיו אקלסון.

 

איש טאליבן? בוא נשדרג את זה

מטרת מבצע "כנפיים אדמות" (יוני 2005) היתה לתפוס מנהיג בטאליבן בשם אחמד שאה. בסרט הוא שודרג ל"פעיל בכיר באל קעידה" - ארגן המעורר, מטעמים מובנים, עוינות רבה יותר בקרב הצופים האמריקנים. שאה מוזכר כמי שאחראי למותם של 20 לוחמים שבוע לפני המבצע, אך במציאות בכל אפגניסטן מתו עד אז רק חמישה חיילים, ובוודאי ששאה עצמו לא היה אחראי למות כולם.

 

מאיפה אתם הגעתם בדיוק? "השורד האחרון" ()
מאיפה אתם הגעתם בדיוק? "השורד האחרון"

ההעצמה של האויב נמשכת לאורך הסרט בהגדלת מספר לוחמיו מ-10-20 לעשרות רבות. אלו דוגמאות לאופן שבו הסרט מעצב ממד דמיוני של גבורה וסבל. הכסות הריאליסטית וההקפדה על ציוד, צורות התנהלות, שפה צבאית ושמות מקוריים, מתפקדת כרטוריקה של בדיה תעמולתית.

 

המשימה מסתבכת, והסרט מציג את מאבק ההישרדות בלי לחסוך בפרטים גרפיים. יש כמה וכמה רגעים אכזריים במיוחד של התגלגלות במדרון סלעים, ותהליך

הדרגתי של כתישה גופנית שלא קל לצפות בו. המצור שאליו נקלע הכוח הוא תוצאת הכרעה מוסרית בנוגע לאופן הטיפול באפגנים תמימים, או תמימים למחצה, שמגלים את הכוח במארב. חולשתנו, אומר הסרט, במוסריות המופרזת שלנו.

 

הסיום, לעומת זאת, אמור להפיח תקווה, הן ביכולתו של הצבא האמריקני לגבות מחיר יקר מאויביו, והן באופן שבו האפגנים עצמם יודעים מי הם אויביהם האמיתיים. מפגן העוצמה הוא גוזמה מובהקת שלא התרחשה, והילד האפגני בעל העיניים הגדולות המסייע לחייל האמריקני הפצוע הוא קיטש פשטני מהנוסח המוכר בסרטי מלחמה כמו "הכומתות הירוקות" (1968) של ג'ון ויין, או "שתי אצבעות מצידון" הישראלי. המציאות, מה לעשות, עדיין יותר מורכבת.

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים