"סלפיז": תמונה עגומה מבעד לאייפון

עוד סיפורים חמים – בפייסבוק שלנו

ביקורות טלוויזיה נוספות:

"בית הקלפים": אכזרית מתמיד

"ירקות מסוכנים": הפוך גוטמן, הפוך

"מייקל": בחזרה לעבר

זה רק הפרק הראשון (מתוך עשרה) ועוד לא העמקנו אל הדמויות, אבל המוטיב העיקרי שמזנק מהפרק הוא הפער הכלכלי. השחקן העיקרי הוא הכסף. אצל אלה שיש, וגם אצל אלה שאין. זה לא מקרה שפרסומאים שוברים את הראש מאז ומתמיד בניסיון ללמוד את השפה שבה מדברת שכבת הגיל הזאת, ניסיון עקר בהתחשב בעובדה שהיא מתחלפת אחת לעשר דקות - בני נוער ישלמו הרבה כדי להסתובב עם המותג הנכון, להתאים להגדרות היצרן, להשתייך בכל מחיר, תרתי משמע.

"סלפיז". השחקן העיקרי הוא כסף(צילום: אלדד רפאלי)

טאי, דניאל, נטלי, אלון וליעד הם חמשת בני הנוער שמתועדים ב"סלפיז" – קאסט מגוון יחסית שנותן קצת מכל דבר - אלון הוא כבד שמיעה, שעוד לא הספקנו לטעום מההתמודדות שלו עם המגבלה, אבל יש שם פוטנציאל; נטלי היא רקדנית בלט שאמא שלה דוחפת אותה אלי שפגט; טאי הוא בחור שזנח את הקונספט של לימודים ומעביר את הזמן בלהעביר את הזמן; ליעד היא תלמידה מצטיינת, עולה ישנה מסין שפתחה בלוג אופנה עם חברה, ודניאל היא הבחורה שנולדה עם כיסוי זהב לאייפון. יפה, עשירה, כל הפאקט.

החבורה הזאת שועטת אל עבר נשף הסיום של השכבה בתיכון "מקיף יהוד", ולא בכדי. "נשף זה לכל החיים", אמרה אחת הדמויות באחד מדיוני השמלות האינסופיים, ומבחינתם האירוע הזה יקבע אחת ולתמיד האם הם לוזרים, או שיש להם סיכוי לעשות את זה יום אחד.

נשף זה לכל החיים(צילום: אלדד רפאלי)

הסוגיות הבסיסיות שמעסיקות בני נוער היו ונשארו אותן סוגיות, שמבשרות את כניסתם המפוקפקת לעולם המבוגרים - אני מקובל? אני שייך? אני נראה מספיק טוב? אני נהנה מספיק? - גם אם מדורת השבט שלהם היא עכשיו האינסטגרם. מהצד, ובעיקר ממרחק הזמן, הנעורים נתפסים כתקופה קקפונית למדיי, מתויגת מדי, שטחית, מושפעת בקלות. להיות שם – זה עניין אחר לגמרי, הכל הרה גורל, הכל בפול ווליום, הכל בקאפס-לוק. החיים שלך מאיצים מאפס לסוף העולם בהפסקת עשר אחת, כשברקע מהבהבת הידיעה המעומעמת שיום אחד נשתחרר מהגיל הזה ונתחיל לחיות באמת.

דור העתיד. מעמד הביניים מעבר לפינה(צילום: אלדד רפאלי)

אני לא מאמינה שהיה פה שמח לפני שנולדנו, ולא שהנוער של פעם היה מוצלח יותר. אבל "סלפיז" גורמת לי להאמין שאפילו הנוער המוצלח הזה יצטרך להתעלות על עצמו, כדי להתבגר בעולם שהשארנו לו. כשאני חושבת על זה, עדיף שיהנו בנשף כל עוד הם יכולים.