אלון אבוטבול: "ראיתי את עצמי מזדקן בסרט - זה מפחיד"
הוא בכלל רצה לתלות את הנעליים וללכת למדבר, אבל בת זוגו לחצה - ואלון אבוטבול יצא להתחיל מאפס בהוליווד: "סחבק לא יודע איך עושים אודישן, אבל התחלתי עם המשחק הזה". אחרי "עלייתו של האביר האפל", אין ספק שזה הצליח - אבל בראיון הוא מבהיר: "גם בתפקידים באמריקה, אני בעצם מדבר איתכם". עכשיו הוא מדבר איתנו מקרוב ב"מקום בגן עדן", ומספר על ההתמודדות הקשה עם מות אחיו: "העד של חיי הלך, אולי אני בעצם לא קיים"
אלון אבוטבול מבולבל. מבולבל, ומודה בזה. כבר ארבע שנים שהוא מתגורר בלוס אנג'לס שבסוף מערב, אבל לבו - כאן במזרח, בישראל. מאז עזב בגיל 44 כדי לנסות את מזלו בהוליווד, הספיק אבוטבול להופיע בתפקידים קטנים בסדרות גדולות כמו "קאסל" ו"הומלנד", ובתפקיד קצת יותר גדול בשובר הקופות "עלייתו של האביר האפל". אך מרכז העשייה שלו נשאר בארץ: כאן השם שלו עדיין מהדהד כאחד משלנו.
"יש בתוכי קול פנימי והוא מהדהד בארץ", הוא אומר בראיון ל-ynet, "גם אם אני עושה דברים באמריקה, אני בעצם מדבר איתכם ולא עם שאר העולם. אתם הפרטנרים האמיתיים שלי, ולא אזנח אתכם אף פעם. הקריירה שלי היא אותה קריירה, והשינוי הוא רק באסטרטגיה - להרחיב את המעגל, לחתור לשוק שלא מכיר אותי. להרוויח את המקום שלי מחדש, אפילו אם זה אומר להשתתף בתפקיד קטן בסרט של 250 מיליון דולר, ולעשות את זה כמה שיותר טוב".
וכך, לצד הופעתו כד"ר לאוניד פאבל בשירות כריסטופר נולאן, אבוטבול ממשיך לקבל את התפקידים המשמעותיים שלו בישראל, וזהו בוודאי המקרה ב"מקום בגן עדן" של יוסי מדמוני. יש כבר מי שמכתירים את הופעתו שם כטובה ביותר שלו. "אני מסתכל על העמוד שלי ב-IMDB ורואה את כל הדברים האלה שעשיתי, אבל אני לא זוכר אותם כמו את 'מקום בגן עדן' או סרטים אחרים. אני לא הייתי שם מסה קריטית. ופה האני הנרקיסיסטי שלי כבר חלק מהרחוב".
אז למה אבוטבול עזב את הכל באמצע החיים ויצא להרפתקה באמריקה? זה התחיל כיוזמה של בת זוגו ואם ארבעת ילדיו, שיר ביליה. אבוטבול היסס, והעדיף לצאת לחופש ארוך בניו זילנד או בהודו, אך שיר קבעה: "אתה שחקן, נוסעים להוליווד!". וכך יצאה המשפחה לצד השני של העולם, ואבוטבול מצא עצמו פוגש במפיקים ובמאים. פותח דלתות. מוזמן לאודישנים. מרחיב את המעגל.
"לא באתי לכבוש את הוליווד", הוא מצהיר, "כבר הייתי מוכן לתלות את הנעליים וללכת לגור במדבר, לעשות יוגה ולחיות את החיים. ואז פתאום אתה מתחיל מחדש. סחבק לא יודע איך עושים אודישן, אבל התחלתי עם המשחק הזה, והדיל עם עצמי היה שאני אומר כן להכל, גם לתפקידים הקטנים של הערבים. אתה צריך נישה, ובלי זה אין לך מקום על המדף. זה לא משנה אם אתה שחקן טוב, הם ישתמשו בך על פי הצרכים שלהם, ואותי רצו לתפקידים של זרים. כשלא התקבלתי, הייתי מתפקע מצחוק ומזלזל בעצמי. זה שיעור גדול".
אתה לא רואה את עצמך בתפקיד גדול?
"אני רוצה וזה יכול לקרות, אבל אני לא יושב וחושב על זה. הייתי רוצה לעבוד עם במאים גדולים, לקבל תפקידים יפים מדי פעם. לא יותר מדי. אני מרגיש בר מזל. בחיי גיליתי שכל הדברים החשובים באו אלי בלי מאמץ. להצליח בהוליווד זה נחמד, זה כמו לטוס לחלל, אבל אין קריירה בדבר הזה. אני לא תינוק. אני לא מחפש את הפסגה ולא יודע מה עושים איתה. בנעורי חוויתי את הדיסוננס הזה. 'שתי אצבעות מצידון' היה פסגה מטורפת, ולא היו לי יותר משני שקלים בכיס".
ההופעה ב"עלייתו של האביר האפל" היתה פסגה.
"זה לא היה כזה משמעותי, זה היה יותר מרגש. כמו לונה פארק. אתה מותקף על ידי עוצמה. וזה חד פעמי, כי אם זה קורה הרבה, אתה מאבד את התום. אתה אומר לעצמך שאתה לא יכול לחשוב מחשבות ילדותיות כשמולך מאות אנשים עם ווקי-טוקי. אתה מבין שאתה נמצא בצבא. ומה אני זוכר מזה? שבזמן שעמדתי שם, נערכה בישראל הפגנת המיליון, וזה מה שהעסיק אותי - המשפחה והחברים שלי".
אז למה בעצם הוא לא חוזר אלינו? כי למרות הכל, אבוטבול בן ה-48 מגלה את עצמו מחדש, ולדבריו האנונימיות המוחלטת שהוא חווה באמריקה מאפשרת לו את זה. "אתה נזכר כמה אהבת את המקום שעזבת, ומצד שני - וואו, כמה משוחרר לך בכתפיים", הוא אומר. "הרווחתי ביושר את המקום שלי בקרב הקהל הישראלי, ואני אוהב אותו. אבל בארץ כולם פה חוטפים כאפות, לכולם יש משהו להגיד. יש הלקאה עצמית על כל דבר. שם ישנה החירות להיות אנונימי באמת".
והאנונימיות הזו מפרה את אבוטבול: "אחת המתנות הגדולות שאמריקה נתנה לי זה להמציא את העולם שלי מחדש. זה כיף. כפיתי על עצמי זמן. אני מרגיש שאני צריך לפרוץ בעצמי. לצאת ולדבר, ולחלוק עם העולם את מה שיש לי להגיד - במשחק ובקולנוע, ובציור ובמוזיקה". וכך אבוטבול מוצא עצמו שעות ארוכות בסטודיו שלו, שוקע בתחום העיסוק העיקרי שלו בימים אלה: הציור. מלבד הצורך הטבעי שלו ליצור, האמנות מאפשרת לו אפיק לעיבוד הסיזיפי של האבל שנפל עליו ב-11 באוקטובר 2012 - עת נפטר ממחלת הסרטן אחיו, השחקן והמוזיקאי אברהם אבוטבול, בגיל 51.
"מעיין עולם הבא". אברהם אבוטבול מבצע משירי הרבי נחמן מברסלב
"כשטיפלתי באחי, ידעתי שכל חיי הכשירו אותי לרגע הזה, זה היה חזק מאוד", מספר אבוטבול, "זה מרכז חיי בשנה וחצי האחרונות. זה מצב חדש, ונשבר לי העולם. אני וואחד מבולבל. באמת. אני אוסף את עצמי ואת הערכים שלי, ומגדיר מחדש את העולם. ראיתי את המוות, ואני שואל את עצמי מה אני עושה עם הזמן שלי. זו סמטוחה. הרגשתי שהעד של חיי הלך. אז אולי אני בעצם לא קיים.
"אבל זה מהלך מאוד נרקיסיסטי, הקושי איתו נמצא בכל מיני רמות. זה פוגע בהרבה דברים במרקם. הציור אצלי נולד מאבל, ואני מבין שיש תהליכים שאני לא יכול להתנגד אליהם. הכאב קשה לי, הוא ממית אותי. אין לי לאן לברוח. אני יכול למות, להגיע למצב שאין לי מוצא ממנו, להיכנע לו, ואז מגיע משהו אחר. בני אדם הם היצורים היחידים שמודעים למוות, אבל אנחנו מתעלמים ממנו יום-יום. וכל ההמצאות, ממטוסים ועד האינטרנט, נובעות מזה, מהניסיון לתקן".
והתיקון הזה, הוא מגיע אולי ב"מקום בגן עדן", בו מגלם אבוטבול את במבי (בן דמותו של רחבעם "גנדי" זאבי), איש צבא עז נפש, שאת סיפורו אנחנו מלווים מימיו כקצין צה"ל בשנות העשרים לחייו במלחמת השחרור ועד למותו. בסרט האפי של מדמוני משתלבים סיפורו האישי של במבי, המשתרע על פני כארבעה עשורים, והאתוס הציוני כמכלול. דמות הגנרל שהפך למנהיג פוליטי, שנוקשותו חסרת הפשרות הביאה לפגיעה בקרובים אליו וגם בו עצמו, מזמנת שיח על הישראליות החדשה, הגאה ונטולת הגמישות. היא מוחקת את הסובבים אותה, ואף את עברה שלה.
אבוטבול נושא את הסרט על כתפיו כבמבי באחת מתצוגות המשחק המרשימות במחוזותינו, וזו נפתחת בקלוז-אפ על פניו הקשוחות, שמכילות בתוכם את שרידי בני משפחתו שכבר אינם איתו. "אני מסתכל על האיש הזה כמו שילד קטן מסתכל על אבא שלו", הוא אומר, "אני רואה בפנים האלה את אמא שלי, ואת אבא שלי, ודוד שלי ואח שלי. הם אינם נוכחים בחיים האלה, אבל השברים שלהם מגולמים בפנים שלי. זה חזק. אני חושב שבדמות של במבי ישנו הישג של מורכבות נפלאה, אבל מאוד עצובה ואומללה".
החיבור בין סרטו האישי של מדמוני לחייו של אבוטבול רק התהדק כשהבמאי וצוותו יצאו לצלם את סצנת הלוויה של במבי, ממנה הוא נעדר כמובן - אלא שבמקביל הגיע לבית הקברות לאזכרה של אמו. בנוסף, האתר בשכונת הבוכרים בו צולמו חלק מהסצנות, קרוב לבית אחיו המנוח במאה שערים.
"היה פה אתגר שהיה לי נכון להתמודד איתו - להחזיק את הדמות הזאת לאורך ארבעה עשורים. אני מתחיל את הסרט כשאני בן 24, ואז יש תהליך נוראי של הזדקנות, שזה היה מזעזע כי האיש הזה מאבד מכוחו. עברתי איתו מסע, הייתי צריך להתאמן כדי להראות צעיר. ותוך כדי אני משווה את עצמי עם הדמות שלי על המסך. היה לי קשה. פתאום מציעים לי תפקידים של מבוגר".
אתה שותף להרגשה שזה התפקיד הכי טוב שלך בקולנוע?
"קשה להגדיר, אבל זה בוודאי התפקיד שהכי אתגר אותי. פתאום יש לך קו מאוד משורטט ואתה יכול לראות אותו. היתה לי אחריות אדירה, כמו שחקן ציר בכדורסל, שמסתכלים למי הוא מוסר - כי יש עוד כוכבים בקבוצה. אתה נותן טון מסוים. אפשר להגיד אני אוהב את העבודה שעשיתי. זו עבודה יפה מאוד".
איך לחיות, זאת השאלה
החיבור הזה בין מדמוני ואבוטבול וסיפוריהם האישיים התחיל כבר ברמת התסריט, אותו משווה אבוטבול לספר "דון קישוט". "זה התסריט הכי טוב שקראתי בחיים. קרקע שלא הלכו בה לפני כן", הוא אומר, "יוסף מתנהל בקודים, הוא משחק פינג פונג עם הסיפור. הוא מסתכל ממבט על. הוא לוקח את זה לשלב הבא. ידענו שאנחנו הולכים עד הסוף".
בסרט יש דיון על אדם מול אלוהיו, חילוניות מול דתיות. זה שינה משהו אצלך באופן אישי?
"כשיוסי צילם את הסרט היתה לו כבר משנה ברורה יחסית, אבל אני לא חושב שהשאלות האלה אי פעם נגמרות, ואצלי הן בהחלט התעוררו בעקבות הסרט עכשיו לדיון מחודש. שאלות של חיים ומוות, של קיום, ואלוהים, ואיך לחיות. אני בטוח שזו השאלה הנכונה. אפשר לחיות את החיים תוך התרפקות על העבר שקמל ומת, או עם חזון קדמי שחייב להיות גמיש. במבי הוא כולו התרסה ומרד וכעס, הוא אומר 'אין אלוהים, אין מעלי כלום. אף אחד לא יגיד לי מה לעשות'.
"יש פה קרב גדול בין הציונות לבין החרדיות. שני הזרמים חייבים להיכרך זה בזה. אולי זה התיקון הגדול שאנחנו צריכים לעשות, כעם שתמיד זכר מאיפה הוא בא, וצריך לראות לאן הוא הולך. לאורך כל התקופה היו גנרלים שאמרו היהדות היא שלנו, אנחנו נוביל אותה, אנחנו המשיח בלי הפאות, שהולך לצבא. אנחנו נביא גאולה לעם ישראל.
"ההתנגשות האימתנית הזו הביאה לדור שלם של מנהיגים הלומי קרב. כשאני מסתכל על הגיבורים האלה כבני אדם, רפול ואריק שרון היו הלומי קרב. הם לא קיבלו טיפול. הם לא ידעו את זה. הם מחזיקים פאסון כאילו כלום, אבל הסיטואציה שלהם מחופפת. הם היו ילדים בני עשרים פלוס, ועשו את הדברים האלה בשדה הקרב, ובנו על זה חיים. ככה העולם היה. חוסר היכולת הזאת להתגמש באה לידי ביטוי בסרט ובחיים שלנו כאן".
בחיים הוא זכור כמי שהתמודד ברשימת מפלגת העבודה לכנסת, וכיום בלוס אנג'לס חובר ליהודים ופלסטינים בהפצת חינוך לדו קיום בבתי ספר. "יש פוליטיקה של סלוגנים, והעולם דלוק על החרא הזה. תמיד מישהו עושה ספין", הוא אומר, "זו הבעיה שלנו, ואנחנו לא עושים את העבודה. כולם פה צריכים כאפה, ולהחליף דור. ואנחנו צריכים להחדיר בו מחדש את התמימות". אבוטבול אומר שהוא לא חש בקריאות לחרם בהוליווד, ומתנגד לאחד כזה בכל מקרה: "סבלתי מחרמות כשהייתי ילד, ואני נגד זה. ככלי לחץ זה נורא כואב".
אבוטבול סבל מחרמות בצעירותו, אולם מנגד, עם תחילת ההצלחה על המסך הגדול כאליל מקומי ב"הפנימיה" (1983), "שתי אצבעות מצידון", "מלכת הכיתה" (1986) ו"מקום ליד הים" (1988) - התקשורת וכתבי הרכילות אימצו אותו בחום כחתיך מהקולנוע, ובעקבותיהם גם המעריצות. "תמיד אומרים לי את זה ואני שואל את עצמי, הם באמת מדברים עליי? ואז רצף של זכרונות מגיע", מספר אבוטבול.
"הייתי רציני עוד מגיל 16. והיום כואב לי הלב על אנשים מוכשרים שמגלים אותם בגיל צעיר ואז המכונה מתחילה לתבוע את דמם עם הקלישאות. נלחמתי בזה כל חיי - גם כשהייתי זוהר, כאילו בדאווין. אף פעם לא היו לי מעריצות. אני דחפתי אותן הצידה. בתקופה שלי היה אדם ואני ברחתי מהדבר הזה כמו מאש. אני זוכר שהייתי עושה מהלכים נגד זה בתקשורת. היו מדביקים לי תוויות של הומלס בגלל איך שאני מתלבש".
&91;1&93;.jpg "אלון אבוטבול וענת צחור ב\"מקום ליד הים\"")
היום הדרך למסך עוברת דרך הספר, הסטייליסטית והריאליטי.
"בזמני זו היתה תקופה אחרת. באייטיז תל אביב היתה קודרת, מלחמת לבנון היתה קודרת, משינה התחילו. האופנה היתה לשנוא את עצמך, ותהיה הכי קול בעולם. היום זה עולם אחר. אפשר להגיד שהמקפצה זה הריאליטי, המקום שבו אתה נראה בעין הציבורית. מצד שני, אמן רוצה שישנאו אותו. מאוד מעניין לראות את התרבות מחפשת את דרכה בתקופה שהיא נורא ריקה".
נראה שהצלחת להתנער מהקלישאה.
"מי שגאל אותי מתפקיד הבחור היפה היה שרון עמרני בסדרה 'השלום לבן דודי', אבל לפעמים אני מסתכל על עצמי ואומר: איזה מתוק, איזה חמוד, וגם איזה מטומטם. האם אני פחות מטומטם או יותר מטומטם? לא יודע. אפשר להגיד שממרחק הזמן התבגרתי. אבל אני מאוד שמח שאני מוכר ואהוב בישראל".
אבוטבול הצעיר כג'ורג'י ב"שתי אצבעות מצידון"
וכך, ברוח הזמנים, בעקבות אבוטבול, מגיעה גל גדות ותשתלב כמוהו בפרויקט הגדול הבא של נולאן המפיק - "באטמן נגד סופרמן", כוונדר-וומן. "המסלול שלה שונה משלי. היא אישה, הכרטיס שלה הוא אחר, הכוכבות שלה אמיתית במובן הזה. היא מובהקת, ברורה, והיא יודעת את זה. היא מקסימה, והיא טובה בזה", אומר אבוטבול, ומגלה שאת הטלפון על קבלתה ל"מהיר ועצבני" קיבלה באמצע שיעור שהעביר.
"היא קריסטל, הבחורה הזאת, וברור לך מה אתה רואה. הקריירה שלה בנויה על כוכבות. וזה ראוי. היא עובדת קשה, אבל היא לא צריכה להתאמץ להיות היא. ואנשים אוהבים אותה בגלל זה. עכשיו היא כבר וונדר-וומן והיא בתוך המעגלים. היא בליגה".
אבל בליגה הזאת, אבוטבול לא שש למקם את עצמו. בינתיים במקום לחתור לכוכבות
או לתפקיד הבא בתעשייה המטורפת של הוליווד, הוא לוקח נשימה, נרגע. לפעמים עושה מדיטציה. "יש יתרון בלהתבונן מבחוץ. הייתי רוצה לבטל את השכל שלי לגמרי במשחק. לעשות את המינימום ההכרחי. שיגידו לי מה לעשות", הוא מודה.
"כשאני נמצא על הסט אני מגלה שמה שקורה מאחורי הקלעים יותר מעניין מהסרט עצמו. כשמצלמים אותי אני בעצם מסתכל על כולם ושומע את השיחות. ותוך כדי אני מבין: הנה החיים שלנו עכשיו - הבמאי המשוגע, השחקן הפסיכוטי, השחקנית הפצצה. ואז מישהו אומר אקשן, והזמן נעצר וזה נהיה משעמם. ופה בישראל מסתכלים ואומרים: 'וואו!'".
