ביל מארי: "עוד מכסחי השדים? בשביל מה?"
ביל מארי מתהדר ב"גלאי הבולשיט" שעוזר לו לשמור על מעמדו כאחד השחקנים האהובים בהוליווד. "אין לי סוכן ותראה אותי, אני עשיר ומפורסם", הוא אומר, ומסביר את סירובו ל"מכסחי השדים 3": "מי שדוחף לזה רק רוצה לעשות כסף". אז הוא מעדיף להפציע לרגע ב"מלון גרנד בודפשט" של חברו ווס אנדרסון: "אני אוהב להצחיק אותו, הוא חי חיים קשים של אמן אמיתי". ראיון
לביל מארי יש אינסטינקט מיוחד. "גלאי בולשיט", הוא קורא לו. זהו מצפן שסייע לו להתנהל לאורך השנים בסביבה הלא פשוטה - לא פעם אפילו עויינת - של תעשיית הקולנוע האמריקנית. כך הוא מבחין בין פרויקטים ראויים לזניחים, בין אנשים טובים לרעים, בין מקצוענים לשרלטנים, ובין חברים לטפילים. את אלו הטפילים, הוא לא מהסס לנער מעליו. את החברים הוא שומר קרוב ללב - בחייהם וגם מותם. כך במקרה של הבמאי ווס אנדרסון, איתו הוא חולק שיתוף פעולה ארוך שנים, וגם במקרה של הרולד ראמיס, שהלך לעולמו השבוע.
ראמיס, במאי, תסריטאי ושחקן, עבד עם מארי על שלל פרויקטים בעבר. זה החל בהכרות הראשונית במופעי "Second City" בסוף שנות השבעים, והמשיך בקומדיות משותפות בשנות ה-80, ביניהן "Caddyshack", "Stripes", ו-"Meatballs" בשנות השמונים, וכמובן "לקום אתמול בבוקר" מ-1993. השניים אף כיכבו זה לצד זה, ביחד עם דן אקרויד, בלהיט הקאלט "מכסחי השדים" ב-1984, וגם בסרט ההמשך ב-1989. בימים אלה מארי אבל על לכתו של ראמיס, אך ממש לא מהסס לקבור את יוזמת "מכסחי השדים 3" שהונחה לפתחו. זה מה שגלאי הבולשיט שלו קובע.
"כולם חושבים שיש להם אינסטינקטים טובים בכל הקשור לאנשים, אבל אתה יכול לטעות בקלות", אומר מארי בראיון ל-ynet, שהתקיים בברלין כשבועיים לפני מות ראמיס. "מבחינה מקצועית, אני חושב שבאמת הצלחתי להעריך אנשים באופן מדויק. אין לי סוכן, אני אחראי לעצמי, וזה עובד היטב. תראה אותי, אני עשיר ומפורסם. יש לי גלאי בולשיט חזק במיוחד. ברור שהתסריטים מכתיבים הרבה מזה, אבל לפעמים במאי לא טוב במיוחד יכול לעבוד על תסריט מעולה, ולפעמים זה הפוך".
מארי כד"ר ונקמן ב"מכסחי השדים"
ובמקרה של "מכסחי השדים", מארי בן ה-63 סבור שאין שום סיבה לחזור עכשיו בדמות פיטר ונקמן לסרט שלישי. "עשינו את 'מכסחי השדים' הראשון - אחד הסרטים המבדרים בכל הזמנים. ואז עשינו את השני, והוא היה בסדר, לא יותר. אז מה, עכשיו נעשה סרט שלישי? לו היינו יכולים ליצור אחד שיהיה טוב כמו הראשון, זה היה נפלא. זה אפילו יכול היה להיות מספיק טוב אם סרט כזה היה ברמה של השני. אבל הנה, היה 'הסנדק', ואז 'הסנדק 2', ואז 'הסנדק 3'. האם באמת רצית את השלישי? כל השחקנים המובילים נטשו אותו עוד לפני שהצילומים התחילו".
אבל בניגוד ל"סנדק", במקרה של "מכסחי השדים", השותפים שלך מהעבר מעוניינים באיחוד.
"האם החברים שלי רוצים לעשות את הסרט? סביר להניח שלא. מישהו רוצה שזה יקרה (מארי רומז למפיקים מטעם אולפני סוני - א.ב), אבל מדובר במישהו שיש לו סיכוי להרוויח הרבה יותר מהחברים שלי. והוא רוצה לעשות את זה הרבה יותר מהם. אני מבין את זה, מדובר בעניין עסקי. הם רוצים לרענן את המותג. אבל במהלך חיי גיליתי שאתה לא באמת מפסיד שום דבר כשאתה אומר 'לא' בשואו-ביזנס. לפעמים זה גורם לכך שיחזרו אליך עם תסריט משופר, ולפעמים זה פשוט נעלם. האם הייתי חושב לחזור היום לתיכון? אנשים מסביבי ודאי היו חושבים שזה קצת מוזר".
מארי מעיד על עצמו כי גם בצעירותו, כתלמיד בבית הספר בשיקגו, חבריו לכיתה ומורותיו הבחינו כי מדובר באדם מיוחד. "הייתי משועמם כי קראתי הרבה ולמדתי הכל בעצמי. אבל המורה סלחה לי כי גם אם לא הייתי מרוכז,
לפחות שעשעתי את חברי לכיתה", הוא נזכר ומודה: "אני די ליצן. באתי ממשפחה גדולה כך שכדי לקבל תשומת לב מהוריי, הייתי צריך להתבלט. זה מוטמע באישיות שלי".
בגלגול העדכני שלו, מארי כבר פחות ליצן קולנועי. "אני לא עושה הרבה קומדיות כי אני לא מוצא תסריטים טובים, אבל אין לי תוכנית ברורה", הוא מסביר. בשנה האחרונה הוא זוכה לעדנה בדרמות תקופתיות כמו "הייד פארק על ההאדסון" בה גילם את הנשיא רוזוולט, "ציידי האוצרות" בו גילם ארכיטקט שמתגייס ליחידה להצלת אוצרות אמנות מהנאצים, ובקרוב גם בתפקיד אורח קטנטן ב"מלון גרנד בודפשט" - סרטו החדש של ווס אנדרסון, המתרחש ערב מלחמת העולם הראשונה.
"מלון גרנד בודפשט" שייצא לאקרנים בישראל ובעולם כולו בשבוע הבא מספר את סיפורו של קונסייז' אגדי בשם גוסטב ה. (רייף פיינס), המסתבך ביחד עם עוזרו הצעיר (טוני ריבולורי) בפרשייה של שוד יצירת אמנות ורצח. לרשות אנדרסון עמד קאסט נוצץ של כוכבים כמו ג'וד לואו, אדוארד נורטון, הארווי קייטל, טילדה סווינטון, אדריאן ברודי, אואן ווילסון, ווילם דפו, ג'ף גולדבלום, סירשה רונאן, ליה סיידו, מתיה אמלריק, פ. מורי אברהם, ג'ייסון שוורצמן, טום ווילקינסון, בוב בלבאן ופישר סטיבנס. מארי מופיע על המסך לדקות ספורות כקולגה של גוסטב הנחלץ לעזרתו בעת צרה.
השותפות שלו עם אנדרסון ארוכת שנים. מאז הפיצ'ר הראשון, "המירוץ לצמרת של מקס פישר" (1998), הופיע מארי בכל אחד מששת סרטי הבמאי בתפקידים גדולים כמו סטיב זיסו ב"עמוק במים", או זעירים כמו איבן מ. ב"מלון גרנד בודפשט". מנקודת מבטו המפוכחת, השחקן הוותיק מעיד שאנדרסון נשאר נאמן לעצמו לאורך השנים. מה שהשתנה זה יחסם של האולפנים.
מארי כסטיב זיסו ב"עמוק במים"
"בעבר הוא היה במאי צעיר והאולפנים עשו לו חיים קשים. הוא היה צריך להיאבק בהם כדי לקבל את מה שרצה", אומר מארי. "מבחינה אישית, הוא הצליח להבין איך לחיות את חייו כקולנוען. הא עושה סרטים כמו שהוא חי את חייו. וזה נהדר. באמת הולך לו. מה שלא השתנה זה שהוא מתבונן בעולם. הוא מבחין בדברים שאדם רגיל לא מבחין בהם - גושי זהב בחיי היומיום, שאנשים רגילים חולפים על פניהם כי הם לא מודעים".
נראה שמערכת היחסים המקצועית ביניכם הביאה לחברות אמת.
"התחלתי לעבוד איתו כמקצוען, והוא עמד לחלוטין בכל ההבטחות שלו. יש בינינו מערכת יחסים מקצועית נפלאה ומוצלחת. עשינו סרטים ממש טובים. לאורך תהליך העבודה, מגיעות חוויות משותפות, ואתה מתחיל פשוט לאהוב את האדם שמולך. הדבר העיקרי היה ליצור סרט שיעבוד, וזה אכן קרה. וזה שינה משהו, נהיינו חברים טובים. עכשיו אני אוהב להצחיק אותו, כי הוא חי חיים של אמן אמיתי. וזה קשה, לחיות חיים כאלה".
אבל זה לא מסתכם באנדרסון. הבמאי המוערך בן ה-44 מרכז סביבו גרעין של שחקנים שכמו מארי, תמיד חוברים אליו לעבודה משותפת. כך גם במקרה של שוורצמן, נורטון, קייטל, דפו ועוד - ממש משפחה גדולה ומאושרת, ה-Royal Andersons.
"אני אוהב הרבה מהאנשים שעבדתי איתם", אומר מארי, "ווילם אדם טוב ונאמן, ג'ייסון איש אדיר, סירשה רונאן היא פשוט מלאך, וליה סיידו היא כמו נשמה עתיקה. הרגשתי שאני מכיר אותה כל חיי. יש לי קשר טוב עם האנשים האלה. אבל כשאני עורך מסיבה, אין שם כל כך הרבה אנשים מהשואו-ביזנס. אני לא מסתובב יותר מדי עם אנשים כאלה".
אתה חושב שהוליווד פוגעת בחברויות וקשרים אישיים?
"הוליווד פוגעת בחברויות כמו כל ביזנס אחר. לכולם יש אגו. יש מישהו שהולך לו בתחום, בעוד השני משיג עבודה חדשה ורוצה להוכיח את עצמו. האם זה משנה את היחסים ביניהם? האם החברות משתנה כי המשרה שלו יותר טובה משלך? האם זה אומר שמישהו מטפס על חשבון האחר בגלל זה? זה לא אמור להיות ככה, אבל יש יצר כזה, והוא מונע מאגו. זה גורם לך לחשוב: 'תסתכלו על הבן זונה המסכן הזה, תראו מה קרה לו'. אבל זו לא התבוננות אמיתית בו או בך".
אז לך ישנה היכולת לבטל את האגו ולהפעיל את גלאי הבולשיט.
"אגו הוא דבר גדול. תמיד אורב שם, שתמיד מנסה לקחת כל אירוע ולעוות אותו. זה אומר שבזמן האירוע אתה משקיט ומרגיע את עצמך. המוח שלך לא עובד על אוטומט, ואין בו את הפטפוט התמידי שבראש שלנו. הגוף שלך רפוי. זה אומר שאתה פנוי להתבונן, החלל הופך ליותר גלוי והוא מתרחב. המתח בפניך מסתלק, ואז אתה קולט. הכל הופך יותר איטי. וכשדברים מאטיים, אפשר להתבונן ולנתח ולחוש ולתפוס את הדברים, בניגוד לרגע שחולף ואולי אפילו לא קרה, פשוט כי לא שמת לב".
מארי כאמור גם לקח חלק ב"ציידי האוצרות" שיצא לא מזמן לאקרנים, ובו הוא מככב לצד ג'ורג' קלוני, מאט דיימון, ז'אן דוז'ארדן וקייט בלנשט, כחבר ביחידה האמריקנית להצלת יצירות אמנות מהנאצים בימיה האחרונים של מלחמת העולם השנייה. "מבחינה פיזית היה לי קשה, סרטים צבאיים הם לא קלים לביצוע", אומר מארי. "היינו בחוץ כל הזמן, והיו לנו רכבים משנות ה-30, שלא נועדו לאנשים גדולי ממדים כמוני".
מארי הגיע לפסטיבל ברלין כדי לסייע בקידום שני הסרטים החדשים בהשתתפותו, וגם את הפרויקט העתידי שלו, "רוק בקסבה" - קומדיה מוזיקלית המתרחשת באפגניסטן
בכיכובם של שיה לה-בוף, ברוס וויליס וקייט האדסון ("בדרך כלל מפיצים קונים סרטים כיוון שהם יכולים להרוויח כסף מזה, אבל לפעמים זה מפני שהם נהנים להתרועע עם הכוכבים", הוא מסביר).
עם זאת, קשה להגיד שהוא מתמסר בקלות לתקשורת. לראיון הוא מגיע באיחור רב, אחרי שנעלם ליח"צנים הנבוכים שליוו אותו. בדיעבד הסביר שניצל את ההזדמנות כדי לטייל ברחובות העיר הגרמנית, ובזמן זה שם לב לעדויות השונות לזוועות הנוראיות שהתחוללו בה לפני שנים - בתקופה של "ציידי האוצרות".
"אתה רואה שלטים שמציינים מי נלקח מהבתים, מי נחטף. כל מיני קורבנות מלחמה, לא רק יהודים. כל מיני אנשים נלקחו, כל מי שהתנגד", הוא מספר. "ברור שזו היתה תקופה נוראית לכולם, גם לגרמנים. זה מדהים איך אנשים מעבדים את הזיכרון הזה כאן. הם מדברים על זה, וזה בטלוויזיה כל הזמן. הופתעתי לראות כמה סרטים תיעודיים על המלחמה משודרים בכל לילה, בכל שבוע. אין פה הכחשה. הם רוצים להתמודד עם זה, כדי שזה לא יקרה שוב. אף אחד לא מרגיש את זה בעוצמה גדולה יותר מהגרמנים".
