כשחכמים טועים: יש שנאת נשים בתלמוד

זמני כניסת ויציאת השבת - ועוד על פרשת פקודי 

"שאלו את רבי אליעזר: עד היכן כיבוד אב ואם? אמר להם: צאו וראו מה עשה עובד כוכבים אחד לאביו באשקלון ודמא בן נתינה שמו. בקשו ממנו חכמים אבנים לאפוד בשישים ריבוא שכר... והיה מפתח מונח תחת מראשותיו של אביו, ולא ציערו.

"לשנה האחרת נתן הקדוש ברוך-הוא שכרו, שנולדה לו פרה אדומה בעדרו. נכנסו חכמי ישראל אצלו, אמר להם: יודע אני בכם, שאם אני מבקש מכם כל ממון שבעולם אתם נותנים לי, אלא אין אני מבקש מכם אלא אותו ממון שהפסדתי בשביל כבוד אבא" (תלמוד בבלי מסכת קידושין דף לא עמוד א).

משקל תרבותי של כדור שינה

הסיפור על דמא בן נתינה שייך למשפחת סיפורי "יוסי, ילד שלי מוצלח". זה סיפור על בן מלא כוונות טובות,

אך לא מאוד נבון. אני יכולה לתאר לעצמי שכשאבא נתינה התעורר משנתו, נפלו פניו ונכמר לבו לנוכח הסיפור של בנו הטוב והסכל.

האגדה על דמא בן נתינה היא כדור שינה תרבותי, ואל יהא הדבר קל בעינינו, שכן אחד הצרכים המובהקים של כל הנהגה הוא להרדים את נתיניה. נתינים מפוהקים הם אולי לא אנשים מעניינים, אבל בדיוק משום כך הם נוחים לשליטה ולמניפולציה. דמא בן נתינה הוא ייצוג של הנתין המושלם – איש חסר קונפליקטים, שבצייתנות חיננית מפקיר את עצמו ואת משפחתו לשרירותם של חוקים.

והשליט? הוא כמובן רוצה להבטיח את שכרם של הממושמעים, ומלמד אותנו להאמין ש"כל עכבה לטובה", ועוד כהנה וכהנה פתגמי איוולת, שתכליתם להאט את צעדנו, ולהרדים לנו את חוש הביקורת. סיפורי דמא בן נתינה מחנכים להאמין שיש תגמול טוב להולכים בתלם, והגיבור האמיתי הוא זה שכובש את חוש הביקורת שלו. הנהגה חכמה מלמדת אותנו להריע לדמא בן נתינה.

ומן העבר השני, מורשת קשה לעיכול

השבוע מצאתי את עצמי מלמדת את פנינית המסורת הבאה: "רב ורב יהודה היו הולכים בדרך. הייתה הולכת אישה אחת לפניהם. אמר לו רב לרב יהודה: שא רגליך (וברח) מפני הגיהינום" (בבלי קידושין פא עמוד א).

אגדה זו מובאת בתלמוד הבבלי במסגרת דיון בסוגיית איסורי הייחוד. כמה משפטים קודם לכן, קראנו את עמדתו של רב, הקובע שכאשר יוצאים עם אישה אל מחוץ לעיר, לא די בשני גברים כשרים למניעת איסור ייחוד, ויש צורך לפחות בשלושה. ולמה לא די בשניים? "שמא יצטרך אחד מהם להשתין, ונמצא אחד מתייחד עם הערווה". הנה כי כן, בשני משפטים סמוכים בתלמוד הבבלי, מוגדרת האישה כ"ערווה" וכ"גיהינום" (או לכל הפחות, כמי שנושאת בגופה את סכנת הגיהינום).

רציתי להקל מעט על חוסר הנוחות של הלומדים ושלי, ולומר להם שזו הסוגיה המיזוגינית (שונאת הנשים) ביותר שאני מכירה, אבל מיד נזכרתי שבשנה שעברה לימדתי את מסכת "נידה", וכמה שנים קודם את מסכת "סוטָה", ולשתיהן תפיסת עולם ופרקטיקה מיזוגיניות לא פחות. אי אפשר להתנחם במחשבה שהטקסטים שלימדתי השבוע הם פליטת פה חד-פעמית, תוצר חריג ומוזר של הספרות התלמודית.

בין כדורי שינה לאגרופים בבטן

הסיפור על דמא בן נתינה הוא סיפור חמוד ומעט מטופש, והוא לא מציע ללומדים אתגר מוסרי של ממש. לעומתו, המסורות המיזוגיניות שלימדתי השבוע הרגישו כמו אגרופים בבטן. האם יש דרך אמצע? האם יש מסורת שהיא מטלטלת "לייט"? מסורת שמעוררת טיפת חשיבה מוסרית, וגורמת ללומדים להרגיש "רק חבטה קלה במטוס" הנפשי שלהם? האם יש שביל אמצע בין דמא בן נתינה, לשנאת הנשים של רב? אני לא יודעת, ואני די משוכנעת שאם יש שביל כזה, הוא לא ממש מעניין אותי.

תרבות צריכה לטלטל את החיים

בשירה הנפלא של אווה קילפי, היא מתארת הטלטלה כמשימתו של הקשר האינטימי. אני חושבת שתיאורה קולע גם למפגש בעל ערך בין האדם לתרבותו:

אווה קילפי (מפינית: רמי סערי)

תַּגִידִי מִיָּד אִם אֲנִי מַפְרִיעַ,

הוּא אָמַר כְּשֶׁנִּכְנַס מִבַּעַד לַדֶּלֶת,

וַאֲנִי תֵּכֶף מִסְתַּלֵּק.

אַתָּה לא סְתָם מַפְרִיעַ,

הֵשַׁבְתִּי לוֹ,

אַתָּה מְטַלְטֵל אֶת כָּל קִיוּמִי.

בָּרוּךְ הַבָּא.

חברותיי וחבריי הטוקבקיסטים, שואלים אותי מידי שבוע מדוע אני עוסקת בסוגיות יהודיות שבמוקדן פגיעה

בכבוד האדם. חלק טוענים שאני רוצה להוציא את דיבתה של היהדות. לעומתם טוענים אחרים, שבחירתי לעסוק בסוגיות אלו מלמדת שטרם יצאתי לחופשי, ואני בוחרת להזדהות עם התוקפן.

אני לא מוצאת בנפשי הד לשני ההסברים הקיצוניים האלה. אני אוהבת ללמוד תלמוד, ואני בוודאי לא תופסת את עצמי כקורבן של התרבות שלי. אז למה בכל זאת אני בוחרת לטבול את ידיי ונשמתי בדם ובשליה של פגיעה בכבוד האדם? בוודאי שיש לכך תשובות רבות וטובות, אבל תשובתה של אווה קילפי מתארת נאמנה את הרגשתי - אני רוצה שהתרבות שלי תטלטל את קיומי.

דמה בן נתינה, עם כל חמידותו, מעולם לא גרם לי להרהורים מוסריים בעלי ערך. לעומת זאת, המסורות התלמודיות שלימדתי השבוע, גרמו לי טלטלה עזה. הן הכריחו אותי לחשוב ולהגיב; לחשוב על מנגנוני כוח ושליטה ועל היכולת להשתחרר מהם. להתאמץ למצוא ולהבליט קולות נוספים, קדומים, חתרניים ונסתרים בסוגיות שנאת הנשים.

ובעיקר, מקורות קשים אלה מלמדים אותי שיעור בצניעות. מהם אני לומדת שגם אנשים חכמים, מוכשרים מאין כמותם ובעלי כוונות טובות, יכולים להנחיל מסורות קשות ורעות. אני רואה את אזורי העיוורון המוסרי של אבותיי, ונתבעת לבחון את אזורי העיוורון המוסרי שלי. המקורות הרעים והמטלטלים גורמים לי לחשוב. דמא בן נתינה גורם לי להירדם.

כש"ערווה" ו"גיהינום" בוחרות ללמוד תורה

במכללת "אורנים" מתקיים בית מדרש נשי ייחודי ששמו "ניגון נשים". לפני חודשים ספורים, בעודי עמלה על הכנת הקורס העוסק בפרק הרביעי של מסכת קידושין בתלמוד הבבלי, נחת על שולחני ספר קצר יריעה ורב-אומץ, שנוצר בבית מדרש זה (בעריכת ד"ר ענת ישראלי ואסתר פישר), ושמו: "דורשות טוב – פירוש קבוצתי פמיניסטי לסוגיית איסורי ייחוד".

ספר זה מבטא אומץ כפול ומכופל, שכן חברות "ניגון נשים" היו יכולת ללמוד ולפרש סוגיות נוחות יותר לעיכול. מאידך גיסא, הן היו יכולות, ובצדק רב, להטיל אבני בליסטראות בסוגיה האיומה הזו. אבל הן בחרו אחרת, הן בחרו לכתוב לה פירוש. אם לא די בכך, הן בחרו לקרוא לפירושן "דורשות טוב". הן דורשות טוב מסוגיה שדורשת את רעתן.

אבל אל תטעו בהן, פירושן חף מתמימות ומעמדות צדקניות ביחס לסוגיה הקשה. "דורשות טוב" משמעו גם "תובעות טוב". כלומר, דורשות שהטוב ייעשה. הספר בהיר, רציני ויצירתי, הוא חכם ומעניין לקריאה, והוא מתאים ללמדנים ולמתחילים כאחד.

כשהנשים שהוגדרו בסוגיה כ"גיהינום" וכ"ערווה" בוחרות ללמוד ולפרש את הסוגיה שפגעה בכבודן, הן משיבות לה מנה אחת אפיים. אין ניצחון תרבותי גדול מניצחונם של המדוכאים המשיבים לעצמם את זכות הפרשנות, הבחירה והיצירה.

ובבית המדרש של הטוקבקים

תודה למגיבות ולמגיבים הרבים. אני מקפידה להתייחס לדבריכם ברצינות, ומשום כך אני רוצה לבקש ממבקריי:

אנא, אל תכתבו לי שאני נבערת מדעת, כותבת שטויות וכל כיוצא בזה - אנחנו כאן בשביל ללמוד תורה, ולכן, אם יש לכם טיעונים חדשים אשמח להתמודד איתם ולהגיב, ואם לא – אז אולי בכל זאת אני לא טועה.

אני ממליצה לקרא את טוקבק 153 (ללא שם) המציע הסבר פוליטי לדיכוי הנשים (ועל כך הוא כותב את עבודת הדוקטורט שלו): "המאבק בין המינים שאינו בלעדי למגזרים דתיים, אלא קיים בכל החברה בארץ - הוא סימפטום לשליטה אחרת לגמרי. אם תראו היסטורית, בכל עם שנמצא במצבים לא ברורים מדינית, ובייחוד לקראת החלטות קשות, יש הקשחת עמדות פנימית, והשליטה נעשית דרך שליטה ביצרים הבסיסיים..." מומלץ לקרא את התגובה המלאה (ובוודאי את הדוקטורט).

את התמונה הזו שלח לי שלמה קפלן כתגובה לטור הקודם, שעסק ב"כלוב" של הנשים בחתונה. בתמונה (משנות השישים) רואים את אביו, חסיד גור, רוקד עם הכלה. ראו את התמונה ותבינו מה קרה לחברה הדתית ביובל האחרון.

שבת שלום!