הכירו: "כלוב הריקודים" של הנשים הדתיות
בימי נעורי לא היה זרם חרדי-לאומי. ועכשיו ה"כלוב הנשי" הוקף במחיצות עץ, ואפילו הרווחים במפגש הקורות נאטמו. עיצוב הפנים של האולם היה ברור: הגברים "במרחב הציבורי" - הנשים בשוליים. כל כך רציתי שמישהו ייגש אל הרוקדות, ויבקש סליחה: על האדנות, על ההשתלטות, על רמיסת כבודן
"הבנות לא רוקדות כאן"
אני יושבת לכתוב את הטור כשבאוזניי עוד מצלצלת המולת החתונה. בן משפחה קרוב ויקר התחתן הערב, ולצד השמחה מצאתי את עצמי מתמודדת עם עולם דתי מאתגר.
<< לעוד חדשות ועדכונים - היכנסו לדף הפייסבוק של ערוץ היהדות >>
החופה עברה, חלפו המנות הראשונות, ועם סיומן - במצהלות חתנים - יצא הזוג הטרי מחדר הייחוד. בשלב זה עברה התזמורת ממנגינות רקע שקטות, למוזיקת ריקודים חסידית. הבת שלי קלטה במהירות את שינוי האווירה, נעמדה באמצע האולם, קרוב לתזמורת - ופצחה בריקוד סוער.
כאן נכנסתי אני לתמונה - כמי שמכירה היטב את הלכות החרדים הלאומיים, אמרתי לה: "הבנות לא רוקדות כאן,
היא כמובן שאלה: "למה אנחנו לא יכולות לרקוד כאן?" ואני מצאתי את עצמי מתלבטת. התשובה האוטומטית שכמעט נשלפה לי מהפה הייתה: "כי הם דתיים". אבל מיד נזכרתי בחברותיי וחבריי האורתודוכסיים שמנהלים מאבקים כנגד ה"כלובים".
מיד גם נזכרתי שאני מתעקשת להגדיר את עצמי כדתייה, ואני רוצה לקוות שאין לאמונתי הדתית דבר וחצי דבר עם פגיעה בכבוד האדם. בסוף אמרתי לה: "כי הם סוג כזה של דתיים. כי בדת שלהם נשים רוקדות 'שם", ורצתי אל ה"כלוב" עם הגברת הצעירה, שהריקוד כבר בער בכפות רגליה.
מחיצה שמוחצת מחצית מהאוכלוסייה
לא במקרה, ולא מתוך השתלחות בוטה, אני מכנה את האזור שהוקצה לריקודי הנשים "כלוב". זה היה ממש "כלוב". זו לא הייתה מחיצה באמצע האולם, שהרי אם המחיצה תהיה באמצע האולם יראו הנגנים, ויראו ההולכים במעברים, את הנשים הרוקדות. ה"כלוב הנשי" היה צמוד משני עבריו לקירות האולם, ובשני הכיוונים הנותרים – הוא הוקף במחיצות עץ (אפילו הרווחים הצרים במפגש קורות העץ נאטמו בבדים).
בימי ילדותי ונעוריי בציונות הדתית, עוד לא היה זרם "חרדי-לאומי", ולא היו חתונות עם מחיצות. נשים שרו עם גברים, ורקדו במעגלים נפרדים אך קרובים. ריקודים במעגלים נפרדים היו חידוש של הדור שלי. בדור של הוריי, הריקודים היו מעורבים ואין פוצה פה ומצפצף. אבל היום, בעידן החרד"לי, אסור לאף גבר לראות אף אישה רוקדת, והאיסור נאכף באדיקות.
רציתי שמישהו יבקש מהן סליחה
ה"כלוב" התמלא בחבורה נשית עולצת. למרות השמחה הרגשתי מחנק, ומהר מאוד הודעתי לבתי שאני יוצאת. נעמדתי ברחבה הגדולה והתבוננתי בגברים שמעגלי הריקוד שלהם התפרשו על רוב האולם. שאלתי את עצמי, האם אדריכלות הפנים של אולם החתונה גורמת למי מהגברים הרוקדים להרגיש לא נוח.
עיצוב הפנים של האולם היה בוטה וברור. אי אפשר היה לטעות במחיצות הכבדות המקיפות רק את הנשים. אי אפשר היה לטעות בבחירה העיצובית, ולפיה הגברים נמצאים "במרחב הציבורי", בעוד שהצנעת הנשים, גורמת מניה וביה לדחיקתן לשוליים. אי אפשר היה שלא לראות שיש באולם מספר שווה של נשים וגברים, ובכל זאת שטח הריקודים המוקצה לנשים הוא בערך שליש מהשטח המוקצה לגברים.
השגרה היא הרוצח השקט של המוסר
שאלתי את עצמי, איך יכול להיות שהמציאות הפיזית צועקת קיפוח ואלימות, ובכל זאת המשתתפים יכולים שלא לראות דבר מכל זה. אני מכירה כמה וכמה מהגברים שרקדו שם, הם אנשים טובי לב. אני מרשה לעצמי להניח שגם הגברים שאני לא מכירה הגונים וטובי לב. אז איפה הכל השתבש? ה"כלוב" ברור ובולט בקצה האולם, האנשים טובים ורגישים, אז איך זה שהאדישות לפגיעה בצלם אלוהים חוגגת?
שאלתי את עצמי, האם נמצא בכל חבורת הגברים הרוקדים ולו גבר אחד שרואה את התמונה, וגם מפרש אותה לעצמו? האם נמצא באולם ולו גבר אחד שמרגיש שלא בנוח? כל כך רציתי שמישהו מהם ייגש אל הנשים הרוקדות, גם אם בצד ובשקט, ויבקש סליחה: סליחה על האדנות, סליחה על ההשתלטות על המרחב, סליחה על רמיסת כבודכן.
איך לא נכעס?
לא מעט מהטוקבקים לטורים שאני כותבת, מתייחסים למצב הרוח שלי. אנשים מבקרים אותי על כך שאני כועסת.
שואלים למה אני תוקפת, ולמה אני עדיין לא מרפה. בעודי מתבוננת על קירות ה"כלוב" ועל הגברים שריקודיהם תופסים את כל המרחב המשותף, שאלתי את עצמי איך היו מגיבים הגברים אם היו מעבירים אותם ל"כלוב".
אם היו דורשים מהם שנה אחר שנה, יום אחרי יום, להאמין שמגיע להם פחות; שאסור להם להיראות במרחב הציבורי, שאסור להם לשיר בקול, שאסור להם להנהיג, ושיש דברים שאסור להם אפילו ללמוד. ולמה כל זה נאסר עליהם? כיוון שחבורת נשים חכמות, שחיו בדורות עברו, חשבו שיהיה להן קל יותר להתמודד עם היצרים המיניים שלהן (וגם עם התחרות על מרחב המחייה בעולם), כשהגברים יהיו כלואים ב"כלובים".
אני יכולה לדמיין לעצמי כמה גברים שהיו מגיבים לכך בטרוניה קלה, ואולי אפילו במעט כעס. אבל כשנשים כועסות על ה"כלובים", ומתעקשות לנסות לפדות את אחיותיהן מהשבי - הן נתפסות כמי שמגיבות בתוקפנות לא מובנת.
זו הרי אסטרטגיה של שליטה - אם הפטריארכיה לא תגדיר אותנו, הנשים הפמיניסטיות, כתוקפניות - היא תיאלץ להודות בצדקת טענותינו, וכתוצאה מכך לוותר על עמדות הכוח והשליטה שלה. כל עוד אנחנו "עצבניות" ו"משוגעות", אנחנו טועות - והיא הצודקת, ואחיותיי צריכות להמשיך להאמין שעליהן להחביא את עצמן ב"כלובים".
לבנות כיור ממראות
בפרשת השבוע "ויקהל", מתוארת בניית פרטי המשכן על ידי בצלאל. תיאור בניית הכיור של המשכן,
מפתיע ודורש תשומת לב: "וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְאֵת כַּנּוֹ נְחֹשֶׁת בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת אֲשֶׁר צָבְאוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד" (שמות ל"ח, ח').
מהן "המראות הצובאות", ומדוע בונים מהן את כיור הנחושת? תיאור בניית המשכן מלמד כי באופן מפתיע היו באמתחתם של יוצאי מצריים חומרי בנייה רבים ויקרים: אבנים טובות, עצים, כסף, זהב, עורות ובדים. ופתאום דווקא הכיור ממוחזר ונבנה משאריות של מראות?
דרשנים ששים כמובן לפסוקים מפתיעים, והם מציעים אגדה פלאית שתכליתה להסביר מדוע הכין בצלאל את הכיור משברי מראות (תנחומא פקודי ט): "אתה מוצא בשעה שהיו ישראל בעבודת פרך במצרים, גזר עליהם פרעה שלא יהיו ישנים בבתיהם, שלא יהיו משמשים מיטותיהם... מה היו בנות ישראל עושות? יורדות לשאוב מים מן היאור, והקדוש ברוך-הוא היה מזמין להם דגים קטנים בתוך כדיהן, והן מוכרות ומבשלות מהן, ולוקחות מהן יין והולכות לשדה ומאכילות את בעליהן...
"משהיו אוכלים ושותים, נוטלות המראות ומביטות בהן עם בעליהן. זאת אומרת: אני נאה ממך, וזה אומר אני נאה ממך. ומתוך כך היו מרגילים עצמם לידי תאווה ופרים ורבים... בזכות אותן המראות שהיו מראות לבעליהן ומרגילות אותם לידי תאווה... יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים...
"עמדו והביאו (הנשים) את המראות והלכו להן אצל משה. כשראה משה אותן המראות זעף בהן, אמר להם לישראל טולו מקלות ושברו שוקיהן של אלו, המראות למה הן צריכין? אמר לו הקדוש ברוך-הוא למשה: משה על אלו אתה מבזה, המראות האלו הן העמידו כל הצבאות הללו במצרים. טול מהן ועשה מהן כיור נחושת וכנו לכהנים."
איזה משחק יפה מתואר בפתיחת המדרש
הנשים מביאות לגברים הנמצאים בשדה מים ודגים קטנים, ואחר כך הן מתגרות בהם ומגרות אותם בעזרת
התבוננות במראות. הנשים הקניטו את הגברים, הגברים השיבו להם בהקנטה, ומתוך ההקנטות באו לעולם עוד ילדים יהודים.
אלא שבעוד הנשים מקניטות את הגברים עם המראות, בדרך שיש בה גירוי מיני ושעשוע, מקניט משה את הנשים התורמות בדרך שיש בה הקטנה ואלימות. מתנותיכן הקטנות אינן ראויות, קובע משה, ושולח את משרתיו לשבור את (מראותיהן של) הנשים. אני לא חושדת במשה שהוא בז לכבשת הרש של הנשים, נדמה לי שהוא מבוהל מהמראות המזכירות לו את המיניות הנשית שהצליחה לנצח את גזירות פרעה, ולעורר מדיכאונם את הגברים-העבדים.
דווקא מי שלא מבוהל מהמיניות והפתיינות הנשית הוא אלוהים, הפוקד לתת לשברי המראות מקום של כבוד בבית המקדש. המיניות הנשית מוּכלת בקודש, והיא תשמש ככלי לטיהור הכהנים. נדמה שהתורה שהעניק אלוהים למשה אודות מעמדה הדתי של המיניות הנשית, עוד לא הגיעה לאוזניהם של רבני "הכלוב" החרדי-לאומי.
שבת שלום.
לפנייה לכתב/ת 
