"העבר": איך להתגרש ולהתרגש
הבמאי האיראני אסגר פרהאדי, שזכה באוסקר על "פרידה", חוזר עם דרמה משפחתית מורכבת נוספת, הנסובה סביב הליך גירושין. הפעם העלילה מתרחשת בצרפת. "העבר" גדוש בסמלים ובנקודות מבט המעלים שאלות מוסריות ופילוסופיות. רק אל תצפו לקבל עליהן תשובות ברורות
"העבר" ("Le Passé"), סרטו החדש של במאי "פרידה", אסגר פרהאדי, מתרחש אמנם בפריז ודובר ברובו צרפתית. אבל הדמות המרכזית בו, זו שצופה ושופטת ושבואה מניע את גלגלי העלילה, היא איראנית. זהו אחמד (עלי מוספה), בעלה בנפרד של מארי (ברניס בז'ו מ"הארטיסט", שזכתה בפרס השחקנית המצטיינת בפסטיבל קאן האחרון), המגיע מטהרן לפריז על מנת לחתום על מסמכי הגירושים.
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet :
על פניו, "העבר" נדמה כמלודרמה שבמהלכה הולכים בכל פעם ומתגלים פרטים חדשים שמשנים באופן מהותי את התמונה הכוללת. אך זוהי רק מעטפת חיצונית לסרט שעיסוקו בהפכפכותה של המציאות, בפרספקטיבות מוסריות שאינן בהכרח משלימות זו את זו, ובמתח הקיומי שבין ההווה לעבר המתעקש להמשיך ולהיות נוכח, על אף נכונותן של הדמויות השונות לעבור הלאה.
במילים אחרות, הדרמה המשפחתית הסוערת שבמרכז הסרט - ממש כמו פרשיית הגירושים ב"פרידה" (סרטו הקודם, זוכה האוסקר, של פרהאדי) אינה אלא אמתלה לדיון בסוגיות פילוסופיות ואתיות מורכבות.
העלילה, כאמור, נפתחת עם בואו של אחמד. להפתעתו, מתברר לו כי מארי, עוד מעט גרושתו, לא הזמינה לו חדר במלון כפי שסוכם ביניהם, ובכוונתה לשכנו בביתם. שם היא חיה ביחד עם בן זוגה החדש, בעל מכבסה בשם סמיר (טאהר ראחים, "נביא"). אשתו של סמיר שקועה בתרדמת בעקבות ניסיון התאבדות, ומארי נמצאת בשלבי הריון ראשונים ממנו.
חוץ מהם חולקים את הבית גם שלושה ילדים: שתי בנותיה של מארי מנישואים קודמים, שאחת מהן, לוסי (פולין בורלה), היא מתבגרת שאינה רואה בעין יפה את הקשר שבין אמה ומאהבה הנוכחי, וכן פואד הקטן (אליאס אגווי), בנו היחיד של סמיר. לוסי מתקשה להבין את החלטתה של אמה להינשא למי שאשתו נמצאת בתרדמת, וניסיונו של אחמד לדבר על לבה מחולל רצף של גילויים מפתיעים.
גדולתו של הסרט - שבכל פעם מתגלה בו פרט שמשנה את התמונה כולה - היא בפרספקטיבות המשתנות שכל אחת מהן מציעה נקודת מבט מוסרית אחרת, וצודקת בדרכה, הנוגעת לסיטואציה הטרגית שבמרכזו. העובדה שכל אחת מהדמויות מצויה בעמדת ידע מוגבלת לגבי ההתרחשויות (גם הצופה עצמו אינו בבחינת יודע כל) הופכת את "העבר", ממש כמו קודמו בפילמוגרפיה של פרהאדי, ליצירה מורכבת וחפה שמשמץ של דידקטיות, שאין בה "טובים" ו"רעים", צודקים ולא צודקים.
העובדה שגיבור הסרט, אחמד, ששב אחרי ארבע שנים, הוא איראני, מקשרת את הסרט הנוכחי ל"פרידה". שני הסרטים אף מתחילים מאותו מקום - בקשת גט שמגישה האישה. ההבדל הוא, שפה הגבר הוא הזר, ושנקודת מבטו מעניקה למתרחש פרספקטיבה שיפוטית שתוקפה הולך ומתערער ככל שעלילת הסרט מתקדמת ופרטים נוספים נחשפים. אבל הוא גם העבר שמפציע מחדש בהווה של שאר גיבורי הסרט, ושממנו הם מבקשים/מתקשים להינתק.
בהתאם, פרהאדי מקפיד, באופן מחושב ומדויק, לספק לנו מידת אינפורמציה מצומצמת ביותר בנוגע לעברן של כל הדמויות בסרט.
לעיתים דמות אחת קוטעת את האחרת, או מפנה אליה את גבה, כאשר זו מבקשת לדבר על מה שהתרחש בעבר. לצופה לא נותר אלא לשער. פעולת החיתוך בין הסצינות (המילה "קאט" אף מובעת מפורשות על ידי מי מהדמויות) הופכת על כן לבעלת משמעות קולנועית וסימלית כאחת.
מדוע בוחרת מארי לשכן את בעלה בנפרד בביתם, ועוד בחדר אחד עם בנו של מאהבה הנוכחי? אכן, הבית בפרברי פריז, סמוך מאוד לפסי רכבת, בו מתרחשת מרבית עלילת "העבר" מזכיר יותר אשכול דחוס של חדרים ופרוזדורים ובעיצומה של צביעה מחדש - ביטוי מוחשי למערכות היחסים בין הדמויות השונות ולמבט המוגבל שלהן על המתרחש. הבית, ממש כמו ב"פרידה", הופך למייצגו של אותו מבוי סתום אליו נקלעות הדמויות.
העובדה שבמרכזה של הדרמה בסרט נמצא פריט לבוש מוכתם, אף היא בעלת משמעות סימלית, ולמעשה פריט זה משמש בהמשך ראייה מפלילה שהופכת את "העבר" לסרט בלשי כמעט (המכבסה שמנהל סמיר היא, אגב כך, דוגמא לעודף הסימליות שבה לוקה לעיתים הסרט).
"העבר" הוא סרט מסעיר שעוסק לא רק בהכרה באחריות, ובאפשרות שפעולה מוסרית זו מעניקה להמשיך הלאה. בסופו אנחנו נותרים עם התובנה - ישנם שיאמרו הפרדוקסלית - לפיה כולנו מבקשים לעשות את הדבר הנכון, ולכן כולנו אשמים.
