"זוגות": תסתכלו עליהם ותראו דוקו משובח
הסדרה הדוקומנטרית "זוגות" המלווה את יחסיהם של גברים ונשים בגילים שונים, מצליחה להתגבר על חטטנות ריאליטי מתבקשת - ולספק תיעוד אמיתי ומעורר מחשבה על זוגיות. שבו לראות
הכי הייתם רוצים, כך נדמה לי, להזדקן כמו הניה ודב. הם בני שמונים פלוס, וביתם הצנוע והמיושן מלא קולות צחוק, הומור של אינטימיות בת עשורים רבים, משובה ילדותית, כעסים עתיקים שנמחקו, הקנטות הדדיות מלאות חן - וגם וידויים מפתיעים. דב מודיע למצלמה מתישהו ש"עוד יש לו טסטורון". ככה בלשונו. הניה לא יודעת למה הוא מתכוון. הוא מתפוצץ מצחוק ומאדים כנער עול-ימים מול מדף קונדומים ומצהיר: "כוח גברא!", והניה צוחקת איתו ואיתנו ועליו: ככה, בדיוק ככה אני רוצה. ואתם?
ביקורות טלוויזיה נוספות:
"סליפי הולו": מי שמאמין לא מפחד
המודל המערבי הרומנטי של "באושר ובעושר עד היום הזה" מחייב אהדה להניה ודב, אבל הוא לא מודל הזוגיות היחיד שיש. דוד אופק, יוצר קולנוע מוכשר ורציני ("בת ים ניו יורק", "ההרוג ה-17"), עשה עבור ערוץ 8 וקשת מסע אל סודות החיים בשניים, והתוצאה היא "זוגות" - סדרה שהקרנתה החלה אמש (ב') בשעה 22:00, מן הסתם לטובת הזוגות שסיימו זה עתה להשכיב את צאצאיהם ועוד נותר בהם מעט כוח לפיסת טלוויזיה מעוררת מחשבה. ראיתי רק פרק אחד, אבל אני שמחה לדווח כי הוא ראוי לשבח.
לכאורה, הלך אופק בתלם בטוח. הוא חילק בצדק את הזוגות שלו לבני גילים שונים, כי משך הזוגיות מעיד על מהותה יותר מכל דבר אחר. בני אדם אינם אווזים אפורים, הרואים זו את זה, רוקדים ריקוד חיזור קטן ונשארים ביחד עם המוות. אז קבלו בתור התחלה את אורית ורונן, בשנות העשרים לחייהם, עדיין לא מוכנים להתחתן ונתונים למכבש לחצים כבד מצד הוריה של הכלה המיועדת, בני העדה הבוכרית.
האב מבקש "להתקדם בחיים" ומרגיש שכבודו נפגע מכך שבתו יוצאת עם בחור כבר שלוש שנים, ואבא שלו עצמו חולה וזקן ומתקשר מחוץ לארץ לברר מתי כבר יש חתונה, ומה יגיד לו? פרימיטיבים, מסנן המיועד מבין שיניו - אבל הוא לא רואה את התמונה הגדולה יותר. בעולם הישן, קיומה של זוגיות לפי המקובל בקהילה הוא מאבני היסוד של הסדר החברתי. חתונות גדולות זה לא רק כיף או כאב ראש: זוהי הצהרה של הקהילה על עדות לזוגיות, זוהי קבלה של בני הזוג כיחידה חברתית חדשה ועוד נדבך לביצור אורח החיים המקובל.
וקבלו גם את דנה ועמית, שטרם סיימו את המשבר העמוק הכרוך בחזרה בתשובה של אחד מבני הזוג. עמית נהיה פתאום חסיד ברסלב. האם די באהבה, בילדים משותפים וביראת השם יתברך כדי להחזיק את החבילה הזאת? ברור שלא נדע בפרק הראשון וברור שהסקרנות מתעוררת, כפי שהיא פורחת גם למראה תיקי וזאבי, זוג בפרק ב', בשנות השישים לחייהם, שמקיימים אורח חיים פוליאמורי, כלומר - מרבים לאהוב אחרים, אבל בשקיפות ובגילוי לב ובלא מעט חנדלע'ך והתרסות למצלמה.
בין אלה לאלה מחברים הניה ודב, שמגיבים על מה שראו, או על מה שסופר להם מתוך חייהם של הזוגות האחרים, כולל אבי ודיווה שבורכו בהכל: בית נאה שזה עתה שופץ, שני זוגות תאומים, קריירות, ממון, חזות מצודדת - והיא כבר משעממת אותו, והוא מהגג בקול רם על האפשרות לפרק. גם כאן, מצבה של החבילה יתבהר בהמשך.
מעבר לבנאליה ולביזאריות - כי זוגות פוליאמורים הם לא בדיוק חלק מהמיינסטרים הישראלי וכי רונן ואורית לא באמת יכולים לגלות תובנות מופלאות על מהותו של הקשר הבין אישי הכי חשוב בחיים - הסדרה הזאת תרתק כל מי שיש לו עניין בתופעה, והתופעה כידוע אוניברסלית בדיוק כמו שהיא מסתורית, וגם בתום הסדרה המסתורין לא יתפענח לגמרי - אבל לפחות נמצא, בין הזוגות הללו, מודלים להזדהות או להשוואה.
לצפות עם בן הזוג או בת הזוג? ודאי, אם הם בנויים לדברים כאלה. אני מהמרת על כך שאופק הבין שרוב הצופים שלו יהיו צופות, וזה לגמרי בסדר. כך או כך, הוא יצר עבורנו פסיפס שחלקיו מרהיבים די הצורך כבר בפרק הראשון כדי לסמן את הפרק השני כצפיית חובה.
איך הוא עשה זאת? בעיקר בעדינות. ברור לגמרי שהוא רוחש כבוד למרואיינים שלו, וגם אם הוא מעמיד אותם בסיטואציות
מבוימות מעט (הפגישה בין תיקי לבין זאבי בשדה התעופה והדיאלוג העצי שהם מייצרים, מסיבת ההפתעה שאבי מארגן לדיווה בפני המצלמה, שיחת ה"מה יהיה אתכם" של אבא של אורית, שמתוזמנת לטובת הסדרה אבל תכניה אותנטיים לחלוטין), עדיין הוא מיטיב לתמרן בזהירות בין מהמורות הריאליטי לדרישות הנוקשות יותר של דוקומנטציה איכותית.
ואם לא שמתם לב, מהמורות הריאליטי פושות בכל. כל סדרה תיעודית שתבקש לחקור תופעה אנושית במינימום השקעה כספית, תיאלץ, בעתיד הקרוב, לייצר צאצאי ריאליטי מסוגים שונים. ההבדל יהיה במידת האלגנטיות שתגויס למשימה, וביכולתם של היוצרים להסתיר את התפרים הגסים של המניפולציות - או לפחות לרקום סיפור מתקבל על הדעת. אופק עושה זאת בחן בלתי מבוטל. פרגנו לעצמכם.
