"החבובות: מבוקשות!": צפרדע שאפשר לבלוע
סרט ההמשך של "החבובות" מ-2011 נעשה תוך קריצה גדושה בהומור עצמי על תעשיית הקולנוע האמריקנית המחייבת סיקוול. ואכן "החבובות: מבוקשות!" פחות מרגש ומצחיק מקודמו. ובכל זאת, קרמיט, מיס פיגי וחבריהם עדיין עדיפים על רוב רובם של הסרטים שמוציאה הוליווד לכל המשפחה
עלילת "החבובות: מבוקשות!" ("The Muppets Most Wanted") מתחילה רגע לאחר סיום הצילומים של סרטם הקודם "החבובות" (2011). שיר הפתיחה, רווי המודעות העצמית, קרוי "אנחנו עושים סרט המשך", ומכיל את השורות "זה מה שאנחנו עושים בהוליווד / למרות שזה תמיד פחות מוצלח (מהקודם)".
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet :
מודעות עצמית שובבה זו היא בה בעת הודאה בסיטואציה אמיתית לחלוטין. הסרט הוא השלב הבא במיתוג מחדש של זיכיון החבובות תחת "אולפן החבובות" המצוי בבעלותה של חברת דיסני. הרפלקסיביות של השיר, לא רק בהצבעה העצמית על מעשה היצירה, אלא גם בהודאה כי מעשה היצירה הינו תוצר של אינטרסים תאגידיים, לא מונעת ממנו להיות נבואה המגשימה את עצמה. "החבובות: מבוקשות!" הוא אכן סרט פחות מוצלח מהסרט הקודם.
בחישוב הכולל של סרטי החבובות, מעידן ג'ים הנסון ודיסני גם יחד, הסרט הנוכחי הינו השביעי. אם "החבובות" תאם את המתכונת של "החבובות: הסרט" (1979), כסרט שעלילתו עוסקת בגיבוש החבורה, "החבובות: מבוקשות!" הולך בעקבות הסרט השני "תעלול החבובות הגדול" (1981) ומתפקד כקומדיית פשע המתרחשת באירופה.
"החבובות: מבוקשות!" ויתר על הדמויות האנושיות מהסרט הקודם בגילומן של אימי אדמס, וג'ייסון סיגל (שגם היה יוזם הפרויקט ותסריטאי שותף). כעת הזרקור מופנה לעבר החבובות. הדמויות האנושיות המרכזיות המגולמות על ידי ריקי ג'רוויס וטינה פיי נותרות במעמד משני מובהק. הכוחות היצירתיים המרכזיים נותרו מהסרט הקודם - הבמאי ג'יימס בובין, התסריטאי ניקולס סטולר והאחראי על השירים ברט מקנזי. כל זה אמור היה להציע חוויה משודרגת של הנאה אנרכית, אבל התוצאה מאכזבת.
העלילה המטופשת כמובן מתחילה בשכנוע החבורה, חרף עמדתו של קרמיט, לצאת למסע הופעות אירופי בניהולו של דומיניק באדגאי (ג'רוויס). נאמן לשמו באדגאי (bad guy), הוא מספר 2 של "הצפרדע המסוכנת ביותר בעולם", ארכי-פושע בשם קונסטנטין שבתחילת הסרט בורח מגולאג רוסי. קרמיט וקונסטנטין זהים לחלוטין במראה החיצוני למעט נקודת חן, ומבטא רוסי שמזכיר את בוראט של סשה ברון כהן.
התחנה הראשונה של המסע האירופי היא ברלין, ושם קונסטנטין מדביק נקודת חן לפניו של קרמיט, מוביל למאסרו ושליחתו לגולאג, ומשתלט על ניהול הלהקה. תחת כסות ההופעות, באדגאי וקונסטנטין צריכים לבצע סדרה של מעשי שוד, כשכל אחד מהם יוביל אל החפץ הנדרש הבא לקראת מעשה השוד הגדול מכולם. במקביל, קרמיט האומלל צריך להסתגל לחיים בגולאג, ומגלה כי הקסם הצפרדעי שלו עובד גם על הסוהרת הקשוחה טניה (פיי), וכי לכשרונותיו כמנהל מופע יש ערך גם במקום זה.
כמה דברים נדרשים לסרט חבובות מוצלח: הומור פרוע, רגעים מרגשים, שירים מוצלחים והופעות אורח מקוריות ומפתיעות. כמעט בכל אחד מאספקטים אלו יש בעיות בסרט הנוכחי. לבדיחות יש אחוזי הצלחה סבירים, במיוחד כשלוקחים בחשבון שבאופן מסורתי ההומור של החבובות הוא לא רק סלפסטיק אלא גם שימוש מרובה בבדיחות קרש ומשחקי לשון צולעים. הבעיה היא עם המסגרת של הבדיחות: השטאנץ העלילתי מתבסס על סדרה של מעשי שוד, ואין לסרט מספיק הזדמנויות לנוע למחוזות לא צפויים.
השירים פחות מוצלחים מאלו של הסרט הקודם. אין סבירות למועמדות לאוסקר, לא כל שכן לזכייה,
כפי שקרה לפני שנתיים לשיר ("Man or Muppet"). גם אם סלין דיון שרה דואט עם מיס פיגי, עדיין ג'רוויס ופיי, שני כשרונות שירה מוגבלים למדי, זוכים ליותר מדי זמן מסך להוכיח זאת.
האספקט הרגשי הוא הליקוי המהותי. ב"החבובות" הורגשה האהבה ליוצר ג'ים הנסון, והיו רגעים יפים בין הדמויות לאחר שנים שבהם "הן לא נפגשו". בסרט הנוכחי העלילה מפרידה למשך רוב משכה את קרמיט - הלב של החבורה - משאר החבובות. כשהאלמנט הרגשי יופיע, זה יהיה באופן מאולץ, וללא ביטוי מוזיקלי הולם כמו בשיאי העבר ("Rainbow Connection" של קרמיט או "I'm Going To Go Back There Someday" של גונזו).
והופעות האורח? הן רבות מספור, אך רובן הן הבלחות מהירות של פנים מוכרות מבלי שנעשה שימוש מספק בכשרונותיהם של האורחים. זה מרשים כמפגן אהדה, אך מחבל בערך היסוד של אינטראקציה בין החבובות וכישרונות המשחק והשירה של אורחיהם.
חרף בעיות אלו, טוב סרט חבובות בינוני מרוב הסרטים המיועדים לכל המשפחה. ובל נשכח - תמיד יש תקווה שהסרט הבא יהיה מוצלח יותר.
