קיימות ודור ה-Y: אלה האנשים שיצילו אותנו?
חסרי סבלנות, מכורים לשופינג, דבוקים לסמארטפון - ומצד שני נחושים להפוך את העולם למקום טוב יותר. אז איזה עולם ישאיר דור ה-Y לדור ה-Z?
כדי לדבר על הבעיה עם קיימות, אנחנו חייבים להתחיל עם ההגדרה של "קיימות". רק אחר כך נוכל להמשיך. במובנה הרחב ביותר, קיימות היא "היכולת לשמור על רווחה כלכלית, חברתית וסביבתית לאורך זמן". ברור לנו מיד שזו הגדרה פרוצה: נדמה לנו שאנחנו יודעים מה זה רווחה, אבל לא ברור על כמה רווחה לשמור, כמה רווחה זה מספיק, ועבור מי.
עוד כתבות בערוץ כלכלה ירוקה :
זיהום אוויר בתוך הבית: כך תגנו על משפחתכם
סקר: הרכבת לאילת עלולה לפגוע בתיירות
חוות "החשמל הכשר" תפונה ממרכז בני ברק
אם רווחה נובעת משירותים שהסביבה מציעה לנו, כמו למשל, אוויר נקי ומים לשתייה, נוף מעורר השראה ומתכות נדירות - אז איפה עוברים הגבולות? כמה רזרבות של מינרלים קריטיים לתעשייה נשארו לנו? כמה מים מתוקים נותרו? ואיפה למקד את המאמץ?
אחרי ככלות הכל, תקציב לאומי הוא שמיכה קצרה. לא ברור מה משיא יותר תשואה. במקרה
של רווחה בין-דורית, לא ברור גם מה הדיבידנד, מה התועלת, ולאיזה דור. האם אנחנו מוכנים להתפשר היום על איכות החיים שלנו לטובת איכות חיים של אנשים שלא נכיר לעולם (הנכדים של הנכדים שלנו)? זה דיון מורכב ולעיתים די מייגע.
מאחר שקיימות היא ערך, ואידאולוגיה, ותכונה, ואסטרטגיה, וסתם שם-תואר, אז יש לה אינספור פרשנויות. זה יער שקל ללכת בו לאיבוד. זה היבט אחד של הבעיה. היבט אחר הוא הזמן העומד לרשותנו להתעסק בשאלות האלה. בין העבודות, העבודות הנוספות, הביקורים התכופים בבנק ובקופת החולים, בין הילדים והניקיונות.
אז אין פלא שמשפשפים את המנורה אבל הג'יני לא יוצא. משקיעים כספים, מפתחים תוכן, מאיישים משרות, כותבים מאמרים ומחלקים עלונים; מחנכים לאורח חיים מקיים, חותמים על אמנות ומאמצים תקנות. וההתקדמות איטית ומדודה. קצב התזוזה חלזוני. האוכלוסייה ממשיכה לגדול, הצריכה היא עגל זהב, ורמת המחייה עולה.
על קיימות, על דורות ועל סדרי עדיפויות
ואולם, ההיבט הדרמטי ביותר של "בעיית הקיימות" הוא האחראים להטמעת הבשורה, האחראים להפצתה, ליישומה. הטמעת הקיימות מונחת על כתפיהם של בני השלושים וכמעט: צעירים מספיק להשתנות, מבוגרים מספיק להשפיע. אנחנו מכירים את הדור הזה היטב: זה דור ה-Y. מה לא אמרו עליהם? הם נולדו בין שנות ה-80 המוקדמות ושנות ה-2000 (1982-2004, לפי שטראוס והאו). הם הדור הגדול הבא, דור האנחנו, הדור הגלובלי.
אריק גרינברג שכתב על "דור האנחנו", אמר שזה הדור "שמשתלט על העולם ומשנה אותו לנצח". זה מספיק מחייב. זה נותן מושג על החשיבות ההיסטורית שלהם. שלנו.
יש מעט מאוד סודות שנוגעים לדור ה-Y. בכל זאת, מדובר בדור מוחצן וטכנולוגי. שפע המידע אודותיו הופך אותו לחביב הסוציולוגיים. האקדמיה אוהבת לנתח אותו. אומרים על בני ובנות הדור שהם מצטרפים לשוק העבודה מאוחר יותר. שהם מחליפים עבודות. כמו בסרטון של ג׳ון קלי, הם "קופצים מרעיון אחד למשנהו... בודקים אימיילים".
במובן הזה, דור הפרוזאק היה רק המבשר. דור הקונצרטה והריטלין הוא הסיפור האמיתי. מאביסים אותנו לעייפה בפרסומות, בהצעות מפתות לטוס ליוון, לשיר בפריים-טיים ולקנות משהו בחצי מחיר. זה דור של מוכי הפרעות קשב וריכוז, אכולי גירויים ומסונוורי מסכים; סמארטפונים, טאבלטים, טלוויזיות חכמות, מחשבים ניידים ונייחים, מסכים אלקטרוניים עצומים בצמתים ראשיים. וחכו חכו להשקה של גוגל גלאס.
מכורים לסוכר, אמיתי ומטאפורי
אנחנו לא זוכרים מה זה להיות לא מחובר. כמו חולי סוכרת, אנחנו מכורים ורעבים לסוכרים, סוכרים אמיתיים וסוכרים מטאפוריים: שוקולד, קלאב-מאטה, אונליין שופינג, סלפי, טוויטר, טינדר. דור ה-Y צמא להנאות קטנות, מהירות ומזדמנות.
זה ניכר היטב בתשוקות שלנו, בגחמות שלנו ובתהליכי קבלת ההחלטות שלנו: כמו דורות אחרים בעבר, אבל בתדירות ובעוצמה רבה יותר, אנחנו מייחסים ערך רב יותר לתגמולים כשהם קרובים יותר אל ההווה. אנחנו מעריכים את המיידי והזמני. אנחנו רוצים את זה עכשיו. את מה? לא ברור, אבל העיקר שיהיה עכשיו. הציניקנים קוראים לזה "להיות אנושי". כלכלנים קוראים לזה "העדפת זמן" או "הטיית זמן" (temporal discounting).
בקיצור, לדור ה-Y אין זמן לבזבז. ואין לו סבלנות. מפאת ציפיות שלא נענות בשוק העבודה, בגלל כישרון לא מנוצל ופוטנציאל לא ממומש, לאור שיעורי האבטלה, יוקר המחייה והחינוך היקר, גם אין לנו כסף. זהו דור מהיר ולעיתים מהיר חימה (תחשבו על המחאות באתונה ובקהיר).
ואז, אחרי כל האמביציות הללו: הטיות הזמן, המיידי, העכשווי, המשקאות התוססים, העבודות הזמניות, טיסות הלואו-קוסט – אחרי כל זה, מדברים איתנו על קיימות. נו, ומתפלאים ששום דבר לא קורה.
אולי בגלל זה הפתרונות שמציע דור ה-Y לבעיית הקיימות לא עוסקים בהערכת השווי של שירותי מערכת אקולוגית, או במציאת מודל חברתי-כלכלי אלטרנטיבי, או בתיקון תרבות הצריכה. תחת זאת אנחנו מצלמים מפגעי סביבה לאינסטגרם, בונים גינות על הגג ומבשלים קומפוסט בחצר. אין פלא, מה שנולד מחתול עושה מיאו.
מקום לאופטימיות ומקום לחשש
יש בכלל מקום לאופטימיות? תלוי את מי שואלים. לפי המודל של שטראוס והאו, המאפיינים של דור ה-Y משיבי נפש. הם יהיו קהילתיים יותר מהוריהם. לפי אנדי פורלונג, הם "אופטימיים, מעורבים ושחקנים קבוצתיים". דיוויד בורשטיין אומר שהם "נחושים לעשות את העולם מקום טוב יותר". אבל אין כאן תמימות דעים. אחרים, כמו ג'ין טוונג', אומרים עליהם שהם נרקיסיסטים ואינדיבידואליסטים.
ויש כאמור שפע של נתונים. מחקרים ארוכי טווח של אוניבריסטת מישיגן, שנערכים באופן קבוע מאז 1975, וסקרים של אוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג׳לס, שמשווים בין בני ובנות דור ה-Y ודור הבייבי-בומרס (ילידי סוף שנות ה-40 ותחילת שנות ה-60), קבעו ש-45% מדור הבייבי-בומרס רצו להיות עשירים לעומת 75% מדור ה-Y. זה רציני, וזה לא הכל.
הסקרים הראו ירידה בצורך להיות מעורב פוליטית. לשאלה "כמה חשוב לך להתעדכן
במצב הפוליטי?", השיבו בחיוב 50% מדור הבומרס, ורק 35% מדור ה-Y. בשאלה "כמה חשוב לך לפתח פילוסופיית חיים משמעותית?", נרשמה נפילה מ-73% בקרב הבומרס, ל-45% בלבד בקרב דור ה-Y. ושאלת הנוק-אאוט לאנשי הסביבה, "כמה חשוב לך להשתלב בתוכניות לשמירה על הסביבה?"; גם כאן נרשמה צניחה מ-33% בבומרס, ל- 21% בדור ה-Y.
אז נכון, קשה לעשות הכללות. אין כזה דבר "דור הומוגני". דור ה-Y הוא לא חלב עמיד. השונות רבה. בזמן שאירופאים נאנקים נוכח אבטלה גואה, צעירים בני גילם נלחמים על עתידם באיסטנבול ובאיספהאן. המחקרים אודות דור ה-Y מתייחסים לנוער מערבי: לבן ברובו, מחונך היטב, שראה MTV ומחזיק בכרטיס אשראי.
ובכל זאת, דור ה-Y הופך אט אט מקהל של בוחרים לדור של מנהיגים. איך מבני הכוח ייראו אז, איך הם מתכוונים לעשות רפורמות? איך הם יפתרו את הפרדוקסים שלהם, איך דור ה-Y יתגבר על ההטיות שלו ויתעדף אחרת הנאות?
והכי חשוב: אם הקיימות מדברת על הזמן הרחוק ודור ה-Y עסוק בהווה, אם הקיימות מורכבת ודור ה-Y מעריך פשטות, אז איך תיראה הסביבה שלו, מה תהיה המורשת שלו ואיזה עולם הוא מתכוון להשאיר לדור ה-Z?
אסף צחור הוא מרצה וחוקר בבית-הספר לקיימות במרכז הבינתחומי הרצליה
לפנייה לכתב/ת 
