"ריו 2": חוזר כמו תוכי
סיפור אהבה בין תוכים כחולים, גוזלים צעירים, מסרים סביבתיים, שירים וריקודים - בסרט ההמשך של "ריו" מ-2011 הכל גדול יותר, אקזוטי יותר וצבעוני יותר, וממש לא בטוח שגם טוב יותר. כך או כך, הקקדו המריר נייג'ל מנצח על הקרנבל השמח והקצבי של "ריו 2" עם ההומור האפל שלו
"ריו 2" הוא רק החלק שני בזיכיון אנימציית התוכים הכחולים של אולפני בלוק סקיי, וכבר נדמה שהוא כורע תחת עומס בלתי אפשרי. המטרה הלא מפתיעה היא לחזור לדמויות ולדינמיקות שהוכיחו עצמן בסרט הראשון (כמעט חצי מיליארד דולר בקופות), אבל לעשות את זה גדול יותר, עשיר יותר, צבעוני יותר ועם הרבה יותר דמויות.
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet :
נדמה כי המגמה הזו בלתי נמנעת. במעבר בין הסרטים בסדרות "צעצוע של סיפור", "עידן הקרח" או "מדגסקר", ההפקה הולכת וגדלה. על הדמויות המוכרות לא ניתן לוותר (כדי לא לפגוע בבוננזת המרצ'ינדייזינג - אם לא מכל סיבה אחרת), וכך מוספים לקטר עוד ועוד קרונות עד שהרכבת עלולה להתחיל לקרטע. במקום להעז ולוותר על חלק מהן, ללכת למקום שונה, סרט ההמשך הוא ניסיון לזרוק עוד כמה כדורים לאוויר מתוך מחשבה שזו הדרך היחידה להתעלות על המקור.
ב"ריו 2" יש סיפור על יחסים זוגיים במשפחת תוכים במסע לאמזונס, יחסים בין הורים וילדים, ובין קיום עירוני לחזרה לחיים בטבע. יש מסרים אקולוגיים הקשורים לסכנת הכריתה של הג'ונגל. יש סיפור נקמה של תוכי זקן ומרושע. יש דמויות אנושיות מהסרט הקודם שגם הן נמצאות בסכנה. ובכל הקווים העלילתיים והדמויות הללו יש ניסיון לבטא כל רגש שנמצא תחת השמש, תוך ערבוב של סגנונות.
וכל זה בלי להזכיר את המימד המוזיקלי, הניסיון להרחיב את סוגי המוזיקה הברזילאית של קטעי המחול-מעוף, ולשלב גם התייחסויות לא מועטות לפרודיות מחזמרים נוסח ברודוויי. בקיצור הכל מהכל.
במרכז עומדת דמותו של בלו (ג'סי אייזנברג), התוכי הכחול שבסרט הראשון נדמה היה כי הוא הנצר האחרון לבני מינו. הוא גודל באהבה על ידי לינדה (לסלי מאן) עד שחשב על עצמו יותר כאדם מאשר כתוכי. לאחר שבמהלך הסרט הראשון הוא פגש והתאהב בתוכית הכחולה ג'ול (אן האתאוויי), הוא חוזר לסרט השני כאב גאה לתוכים צעירים: טיאגו השובב, ביה חובבת הספרים ו-קרלה הביישנית. כל המשפחה חיה בעיר, אך בעוד שג'ול מעדיפה להאכיל את הצאצאים באוכל של תוכים, בלו מלמד אותם ליהנות מפנקייקים.
לינדה ובעלה חוקר הציפורים טוליו (רודריגו סנטורו) מגלים ביערות האמזונס ראיות לקיומה של להקת תוכים כחולים. הידיעה מגיעה לבלו וג'ול, והיא יוזמת את מסע השורשים המשפחתי. בלו לוקח איתו חפצי אדם, כולל מכשיר GPS, ואילו ג'ול מתגעגעת לטבע ממנו נלקחה בילדותה. שבט התוכים אותו הם מגלים הוא לא אחר ממשפחתה האבודה של ג'ול. בראשו עומד אדוארדו (אנדי גרסיה), אביה הקשוח והשמרן המתייחס לבלו הרכרוכי בבוז.
יד ימינו של אדוארדו הוא רוברטו (ברונו מארס), חבר הילדות, ספק אהבת הילדות, הממשיך לפלרטט עם ג'ול. בניגוד לאשתו, לבלו אין סיבות רבות מדי לרצות להפוך את יעד הטיול למושב הקבע של משפחתו.
עלילה זו, שיכלה להותיר את הסרט כקומדיה משפחתית שבלונית למדי, משתפרת באמצעות שני מרכיבים: הראשון הוא עלילת משנה שבה מתלווים אל המשפחה של בלו וג'ול חבריהם התוכיים מהסרט הראשון (אף דמות לא תיוותר מאחור). מכיוון שאין להם קשר לעלילה המשפחתית, הם עסוקים באודישנים לקראת מופע - הזדמנות להציג מגוון חיות משוגעות וקטעי מופע מפוקפקים.
האלמנט השני, והמוצלח הרבה יותר, הוא חזרתה של הדמות המוצלחת ביותר מהסרט הראשון. תוכי הקקדו הזקן נייג'ל (ג'מיין קלמנט), שחקן עבר עם יומרות שייקספיריות, ולב שחור משחור. הוא ניצל מהמפגש עם מנוע של מטוס בסוף הסרט הראשון, ועכשיו הוא מחפש נקמה. אליו מצטרפים דוב נמלים, וצפרדע קטנה וארסית בשם גאבי (קריסטין צ'נסוורת') שמאוהבת בנייג'ל עד כלות.
הקטעים שבהם נוכחת דמותו של נייג'ל, ובעיקר שני השירים שהוא וגאבי מבצעים, מכילים מידה משמעותית של הומור שחור ופרוע, והם ניצבים שתי דרגות מעל שאר הסרט.
השימוש בתוכים, בעיקר תוך שיוכם לתרבות ברזילאית, מאפשר לחבר את רעיון הקצב של המוזיקה, הספקטקל של הקרנבל, והצבעוניות של התוכים. נדמה כי זו נוסחה מנצחת המבטיחה רגעים של מרשימים של ריקוד-מעוף. ואם זה לא מספיק, יש גם שימוש מרובה בזיקוקי דינור, ומשחק כדורגל בין נבחרות של תוכים. כמעט כל דבר שניתן להעלות על הדעת שיכול להצדיק מערבולת תלת ממדית של תוכים צבעוניים במעוף. גם אם מספר הדמויות רב מדי, ולא כל מרכיבי העלילה מדבקים באופן אלגנטי, המכלול עדיין מבטיח חוויה מהנה לכל המשפחה.
