"לגו: הסרט": פנטזיות נעימות מפלסטיק
להיט האנימציה מבית אולפני האחים וורנר מבקש לעגל את הריבוע של לבני חברת לגו. לצורך המשימה מגייסים הבמאים את באטמן, סופרמן, האן סולו, גנדלף, אברהם לינקולן ועוד ועוד - הכל כדי לחנך את צופיו הצעירים של "לגו: הסרט" ליצירתיות ומקוריות, וגם כדי להצחיק את הוריהם
"לגו: הסרט" ("The Lego Movie") הוא לא הניסיון הראשון לעבד משחק לסרט (הכוונהאינם למשחקי מחשב). לפני כן קדמו לו סדרות סרטים דוגמת "הרובוטריקים" ו"ג'י.איי. ג'ו". אבל עיבודים מסוג זה הם צפויים ופשוטים יחסית, מכיוון שאלו צעצועים דמויי אדם עם דמויות מוגדרות, שכבר הפכו לסדרות מצוירות לפני תור העיבוד הקולנועי.
כיוון אחר, פחות נפוץ ומאתגר יותר, הוא בהפיכת משחק לוח לסרט. "באטלשיפ" (2012) היה ניסיון כושל במיוחד לתרגם את המשחק הפשוט לסרט מלחמה אנושי-חייזרי בתקציב של למעלה מ-200 מליון דולר. באוקטובר השנה יצא סרט אימה המבוסס על משחק הלוח Ouija (לוח וויג'י) של חברת האסברו, וכבר שנים מתגלגל פרויקט "מונופול" שרידלי סקוט אמור להפיק.
מעל כל אלו ניצבת סדרת סרטי "צעצוע של סיפור". סרטים המבוססים על שילוב של צעצועים קלאסיים שהופכים לחלק מהחבורה המונהגת על ידי וודי הקאובוי. אלו סרטים של עידן גדוש בדימויים המשתייכים לעולמות שונים ושחיבורם מתאפשר באמצעות האחווה הרגשית הנולדת מהרפתקאות משותפות. זהו הרף הגבוה שמולו ניצב "לגו: הסרט", ובו הוא עומד בהצלחה חלקית.
חברת הענק הדנית לגו קיימת כבר למעלה מ-80 שנה, ומצליחה - גם בעידן משחקי המחשב - להגיע לשווי של 15 מיליארד דולר. בעשור האחרון לגו נולדה מחדש באמצעות שיתופי פעולה עם עולם הבלוקבאסטרים האמריקאי, והחלה לייצר ערכות המותאמות לסרטים ולדמויות של סרטים אלו. לגו הבינה שכדי לשרוד היא צריכה להתפשר ולהפוך ממשחק של דמיון חופשי שבו עולם באמצעות חיבור חלקים, לחברה המספקת מסגרות של דמויות ודימויים מתרבות הפנטזיה-מדע בדיוני של הקולנוע האמריקאי העכשווי.
שאלת החופש של הדמיון הופכת למרכזית בסרט, ונדמה כי הסרט מפגין מידה של תחכום במודעותו העצמית (גם אם יש בכך אלמנט של התכחשות להתמסחרות שנדרשה מלגו). העלילה של "לגו: הסרט" מושתתת על קלישאת העל - המונו-מיתוס של הבלוקבסטר העכשווי.
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet :
הגיבור - פועל בניה פשוט בשם אמט בריקובסקי (כריס פראט), מגלה כי הוא מי שלגביו ניתנה נבואה לפיה הוא יציל את יקום הלגו מלורד ביזנס (ויל פארל) המרושע, שמנסה להחריב אותו באמצעות נשק העל הקרוי "קראגל". בדרך להגשמת ייעודו הוא יתאהב בלוחמת הנועזת "וויילד סטייל" (אליזבת בנקס), ויגלה את הכוחות התמירים המצויים בו.
העלילה מניעה את הצופים בין העולמות השונים תוך ערבוב קדחתני של רמיזות, מחוות וציטוטים שמשקשקים את המאגר הידוע והבנאלי למדי של סרטים עכשוויים: "מלחמת הכוכבים", "המטריקס", "שודדי הקאריביים", "שר הטבעות", "באטמן", "סופרמן" (ועוד מספר גיבורי על של חברת DC) וכו'.
העלילה, כפי שניתן להבין, דומה למשחק פרוע במיוחד בלבני לגו, במוחו של ילד שהחליט לערבב את הלבנים. חלל ומערבון, פיראטים ורובוטים - הכל הולך. הסרט משגר בדיחות רבות, חלקן מוצלחות, חלקן פחות, אך בגלל קצב קדחתני אין דמויות, אין יחסים ברמה שמעבר למחזור המודע של קלישאות עלילתיות, ואין (לכן) רגש. הפער בין "לגו: הסרט" לסרטי "צעצוע של סיפור" ניכר. מצד שני, יש ניסיון מעניין לייצר מסר נון-קונפורמיסטי באמצעות העיבוד האובססיבי של דימויי פס הייצור הקולנועי.
בחלק האחרון של הסרט מתרחש שינוי המעביר את הסרט מהמישור של אנימציה הטהורה לחיבור בין אנימציה ללייב אקשן. בחלק זה הכוונה העמוקה יותר של הסרט מתבררת - ניסיונו להציג הקונפליקט בין שתי האופציות: משחק "בהתאם לחוקים" הבונה את הדגמים כפי שנועדו ושומר על הטוהר של עולמות הלגו השונים, מול האפשרות לערבב חלקים ודמויות של עולמות לגו שונים. הסטאטי מול הדינמי, עולם הילדות מול השמרנות של המבוגר.
ההצלחה האדירה של הסרט (שהכנסותיו כבר עברו את 400 מליון הדולר), הבטיחה סרט המשך.
צמד הבמאים-תסריטאים פיל לורד וכריסטופר מילר (סרטי "גשם של פלאפל" והעיבוד הקולנועי ל"רחוב ג'אמפ 21") מוכיחים שוב את יכולתם לשחק עם גודש של דימויי התרבות ולהוסיף להם ניחוח קל של חתרנות. ובכל זאת זהו מוצר מתכלה, בידור שקשה להאמין כי ימצא בו ערך המצדיק צפיות חוזרות.
ולאחר דבר המבקר המבוגר וטרוניותיו, יש לתת את המקום הראוי גם למבקר צעיר שייתן את הפרספקטיבה של קהל היעד. גדי, ילד פיקח בן 8 שנכח בהקרנה של הסרט (וחובב גדול של משחקי לגו) נהנה מאוד מהסרט (שהוקרן בגרסה הלא מדובבת). הוא צחק מהבדיחות, הזדהה עם הגיבור הראשי, ואהב את דמותה של הגיבורה שמתאהבת בו במהלך הסרט. אין ספק שלקהל היעד מזומנת הנאה גדולה.