"הבן של אלוהים": בעזרת השם, מכרם ח'ורי
סרטם החדש של ארז תדמור וגיא נתיב "הבן של אלוהים" לוקה בגודש של נושאים, המטופלים באופן שגרתי מדי. למזלם של הבמאים, הנוכחות הטעונה של מכרם ח'ורי הנפלא ונופי יוון עוצרי הנשימה, מעניקים לסרט קסם ייחודי שהופך אותו למהנה, מרגש וראוי לצפייה עבור הקהל הישראלי
"הבן של אלוהים", סרטם של גיא נתיב וארז תדמור, מבקש לעסוק בשלל נושאים: שואה, יחסי אבות ובנים, חזרה בתשובה, שיבה אל העבר, דיאלוג יהודי-נוצרי, ומסע חיפוש אחר דמות מיתולוגית נעלמה. הגודש הזה הוא בעוכריו של הסרט, אך למזלו יש בו את מכרם ח'ורי שהופעתו בתפקיד הראשי (עליה זכה אשתקד בפרס אופיר לשחקן הטוב ביותר) משכיחה את פגמיו.
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet :
אכן, התסריט שכתבו תדמור ונתיב (יחד עם שרון מימון) הוא נקודת החולשה של הסרט. ניכור בין אבות ובנים סביב סכסוך נושן הוא אחד המנגנונים העלילתיים המשומשים שיש, ולמרבה הצער, "הבן של אלוהים" אינו מעניק לנושא פרספקטיבה רעננה - למעט, אולי, המחשבה להעתיק את הסיפור ליוון, מכורתו של האב. דברים דומים אפשר להגיד לגבי כמעט כל היבט אחר בתסריט, שנשען בעיקר על קלישאות דרמטיות ואלמנטים פיוטיים מכניים (מופעי קסמים משותפים לאב ובנו, למשל).
ח'ורי מגלם בסרט את דמותו של אברהם קופינס, ראש מועצת באר טוביה לשעבר, ניצול שואה שהתאלמן לאחרונה מאשתו, וניתק לפני שנים את הקשר עם בנו החוזר בתשובה, יהודה (זהר שטראוס). כאשר אברהם נשלח לטקס חתימת ברית ערים תאומות ביוון, הוא מחליט לנצל את ההזדמנות כדי לאתר את האיש שהציל את חייו בתקופת המלחמה. להפתעתו, הוא מגלה שבנו אמור ללוותו במסע, ולאחר שזעמו של האב שאינו שוכח - שוכך, הוא ניאות להצטרפותו.
על הדרך הם פוגשים בזונה טובת לב (אריאן לבד, כוכבת הסרט היווני המקסים, "אטנברג") - וכמה חבל שהיא זונה, וגם טובת לב, וגם קרויה מריה - שמסייעת לאב להגיע לתוכנית טלוויזיה מקומית לאיתור נעדרים. האב והבן רבים ומתפייסים (בעיקר נוכח מה שנראה כאי נכונותו של האב האתאיסט לקבל את אמונת בנו), נודדים ברחבי חבל מקדוניה בעקבות מושיעו הנוצרי של האב, נתקלים באגדת כדורגל מקומית שאינה אלא הנהג הצמוד שלהם, מחפשים ומחפשים ובעיקר מוצאים זה את זה.
שני דברים הופכים, בסופו של דבר, את "הבן של אלוהים" לחוויה קולנועית נעימה. האחד, כאמור, הוא הופעתו של ח'ורי. זוהי אחת הפעמים הבודדות בה הוא זוכה בתפקיד ראשי (השתיים הזכורות ביותר היו בסדרת הטלוויזיה של ניסים דיין "מישל עזרא ספרא ובניו" מראשית שנות ה-80, ובסרט "הכלה הסורית" שביים ערן ריקליס ב-2004), ולפחות מהבחינה הזו מעניקים לו נתיב ותדמור הזדמנות לרגש, ולנו - להתרגש.
אגב כך, יש משהו טעון בצפייה בח'ורי, ערבי-נוצרי, מגלם דמות של יהודי קשיש ניצול שואה (אף שהוא נדמה צעיר מדי לתפקיד). לא בטוח עד כמה הבחירה הזו מודעת, אך היא מספקת רובד נוסף לשיח הבין-דתי שמתקיים בסרט ששמו, אם יש בכלל צורך לציין זאת, מתייחס מפורשות לבן האלוהים (מעניין, אגב כך, שרק לאחרונה עלה על האקרנים בארצות הברית סרט על חיי ישו הנקרא, ובכן, "בן האלוהים").
מיהו "הבן של אלוהים" בסרט? התשובה אינה לגמרי ברורה, ומצער שתדמור ונתיב אינם מעניקים למושג עמוס המשמעות הזה טיפול מתוחכם יותר בסרטם. חבל, אגב כך, שדמותו של הבן, יהודה, אינה זוכה לפיתוח ראוי - כל עניין חזרתו בתשובה והיותו ראפר חרדי (המלווה בדיג'רידו, כלי נשיפה אבוריג'יני) נדמים שרירותיים וחסרי הקשר של ממש.
גם הסיפור סביב טקס כריתת ברית הערים התאומות לא ממש עובד. ההיבטים הסטיריים שהוא מבטיח - חבורה קטנה ומשועממת של פונקציונרים יושבת על כסאות פלסטיק על גדות הנמל - מזכירים פיליטון של אפרים קישון. אבל האפיזודה הזו באה ונעלמת כלאחר יד מבלי שהפוטנציאל הגלום בה יתממש. לשם מה, אם כך, היה צריך את זה בכלל?
זהו סרטם המשותף השני של נתיב ותדמור (קדם לו "זרים" מ-2007. תדמור גם ביים, ביחד עם שרון מימון את הלהיט "סיפור גדול", ונתיב את "מבול"). יש משהו יפה ומקורי בהעתקת הסיפור לצפונה של יוון, ליתר דיוק סלוניקי, והקונוטציות שמעלה האזור - הן הקשורות בשואת יהודי יוון, והן אלה הקולנועיות, רבים מסרטיו של תיאו אנגלופולוס שצולמו באותה סביבה פיזית ממש - משתלבות היטב בסרט.
יש ממה ליהנות ב"הבן של אלוהים" (הסופר המיתולוגי ישראל ויסלר, "פוצ'ו", מגיח בהברקת ליהוק במה שהוא סיפור קצר נהדר ונפרד לגמרי מהסרט כולו), וניכר ביוצריו שלנגד עיניהם עמדה דרמה קומית סנטימנטלית שתסחוף אחריה את הקהל. התוצאה, כאמור, לוקה בגודש, נוסחתיות יתר ותפניות עלילתיות מאולצות. אבל שחקן נפלא אחד מציל את המצב.
