האיום האיראני ותקציב הביטחון: רק תירוץ?

אנחנו מדברים על כלכלה, מוסר, פסיכולוגיה וביטחון; במילים אחרות אפשר לקרוא למה שאנחנו עושים פה בשם "כלכלת בטחון התנהגותית". אנחנו לא בודקים מושגי כלכלת בטחון כשלעצמם, אלא מוסיפים עליהם קומות נוספות.

עוד טורים של אושי שהם-קראוס  על כלכלת ביטחון:

• כלכלה בלי סנטימנטים: כמה עולה אדם מת?
• האם אפשר להפריט את הביטחון הלאומי?
• האם השוק החופשי הוא יצור שחושב בעצמו?
• עוד סיפורים חמים - בפייסבוק שלנו
  

שוק חופשי

בטור הקודם ראינו שבטחון הוא מוצר כלכלי. מייצרים אותו. (קונים ומיצרים אמצעי לחימה, נלחמים ומממנים) וצורכים אותו (אנחנו מוגנים, תוקפים או שומרים על מצבינו הבטחוני). אבל הוא מוצר מסוג מאוד מיוחד. כמו עוד מוצרים כגון רווחה, הוא נחשב "מוצר ציבורי". המדינה מייצרת אותו, או לפחות אמורה לייצר אותו. הוא לא נתון לכוחות השוק.

בכלכלת שוק חופשי, כשאנחנו שואלים למשל "כמה גרביים צריך לייבא לישראל לקראת החורף הבא?", אין לזה תשובה מוסמכת. אין תשובה מראש. אין משרד ממשלתי שמחשב מראש ומזמין. אז איך זה מחושב? השוק קובע. עשרות יבואנים ויצרנים חוקרים, בודקים, קונים ומוכרים. כל אחד, כדי להרוויח יותר כסף ובהסתמך על היצע וביקוש.

כל זה לא נכון ביחס לבטחון. ההחלטה על יצור בטחון שונה מאוד ומורכבת מאוד.

גורמים פנימיים וגורמים חיצוניים

התעסקות במפגש של כלכלה ובטחון היא הזדמנות מצוינת להראות עד כמה מושפעים שיקולים כלכליים מגורמים שונים ומגוונים. כלכלת בטחון מעלה את השאלות האלה בצורה מאוד בולטת ומודגשת. התחום הזה, שעוסק בשאלות של חיים ומוות, בטריטוריה, ב"שלי" ו"שלך", בחרדות ובאופוריה, הוא תחום חזק מאוד.

אם כך, כיצד מחליטים על הקצאת תקציבים ממשלתיים לייצור בטחון? את התשובות לשאלה הזו נהוג לחלק לשתיים: סיבות פנימיות שעולות מתוך המדינה (סיבות אינדוגניות – מתוך המערכת) וסיבות חיצוניות למדינה (סיבות אקסוגניות – של מחוץ למערכת).

אני כותב את הפסקה הזו ולא בטוח בעצמי אם אני ציני, רציני ואולי אפילו פארנואידי: האם הוצאות בטחון של מדינה נקבעות תמיד מסיבות ראויות? האם מירוצי חימוש אינם לפעמים עניין של אגו של מנהיג? אולי זה נכון רק ביחס למשטרים טוטליטריים? אולי פוטין נוהג כך? אני לא יודע.

לפעמים הוצאות בטחון יכולות להיות תוצר של טירוף כמו במקרה של אדולף היטלר. גם זה, כך אני מניח, מקרה מאוד מאוד קיצוני ונדיר, ובוודאי מאפיין מדינות טוטליטריות. 

אבל רובינו לא פסיכוטיים. אנחנו בוחנים את המציאות שלנו בצורה סבירה פלוס. כזו שמאפשרת לנו לתפקד בצורה טובה. ובכל זאת, אנחנו חלוקים בינינו באשר לפרשנות על המציאות. כולנו מסתכלים על המציאות ה"אובייקטיבית", אבל כל אחד רואה בה משהו אחר.

למשל בישראל הקטנה, האם אנחנו בסכנת השמדה מתמדת (אנחנו מסתכנים בחזרה לגבולות אושוויץ) או תוקפניים כלפי השכנים (הכיבוש והפלישה ללבנון בעבר)? מהי המציאות? שימו לב, לכל פרשנות כאן יש השתמעות תקציבית.

ומה באשר ליצירה מכוונת של אירועי בטחון כדי להסיט את השאלות הציבוריות הדחופות למקום נוח יותר למנהיג? האם זה קיים? אולי זו טענה פרנואידית? על ראש הממשלה, בנימין נתניהו, נטען שהוא מסיט את הדיון מהכלכלה לאיראן מסיבות פוליטיות. האם זה נכון? איני יודע.

צ'יקן

אחת מהסיבות שגורמות למדינה להגביר את הקצאת התקציבים לבטחון היא מבט על המדיניות של האוייב הפוטנציאלי. זו סיבה אקסוגנית; חיצונית למדינה. ההשקעה שלי תלויה במבט שלי על מעשי האוייב ועל מה שנובע מהם. הצטיידות צבאית של האוייב שלי מובילה אותי, בדרך כלל, להחליט להגביר את תהליך ההצטיידות שלי.

אבל הבעיה היא שזה נמשך והולך במעגל בלתי נגמר. האוייב רואה אותי ומצטייד עוד יותר. וכמובן, אני חייב להגיב. והנה, שיקולים אקסוגניים כאלה יכולים להוביל לפיצוץ.

בתורת המשחקים מציגים מודל של משחק שנקרא "צ'יקן". (למי שרוצה לדלג על ההסבר, הנה קטע סרט שממחיש). שני גברברים נוסעים האחד מול השני במהירות אדירה. המכוניות עומדות להתנגש. מי מנצח? ובכן, זה שקופץ ראשון מהרכב הוא ה"צ'יקן", הפחדן. המתחרה שלו הוא המנצח.

ואיך זה קשור למירוץ חימוש? ובכן, משחקים כאלה יכולים לפעמים להסתיים באסון. מה קורה אם שני המאצ'ואים ילכו עד הסוף? תהיה התנגשות בין שני "אמיצים" ושניהם יהרגו. ובעניין שלנו, אם צד אחד יתחמש, הצד השני ילחץ על הגז ויתחמש עוד וחוזר חלילה. ההתנגשות לא רחוקה.

אבל כאן לא נגמרת המורכבות. לשחקני צ'יקן בקיאים יש שיטה לנצח. הם יכולים, למשל, להגיע לזירת המשחק מתנדנדים ולהעמיד פני שיכורים. המתמודד השני יכול לחשוב משהו כזה: "האיש מולי לא נורמלי. הוא בא שיכור. הוא לא יעשה חשבון. הוא יילך עד הסוף. השיקולים שלו לא רציונליים. עדיף לי לקפוץ ראשון מהרכב". אז מה? איראן מטורפת? או רק מעמידה פנים? האם היא מנסה להפחיד אותנו, או שבאמת אנחנו בסכנה?

מעין סיכום

אז מה המטרה שלי בטור הזה? באופן הכללי ביותר אני רוצה להראות עד כמה החלטות כלכליות לא יכולות להיות מנותקות מגורמים פסיכולוגיים, היסטוריים וסוציולוגיים. הדוגמה כאן היא תקציבי בטחון. והשאלה הספציפית היא "כיצד מחליטים כמה כסף צריך להקצות למוצר הזה; בטחון לאומי".

ומה ראינו? ראינו שזה תלוי באוייב (ככל שהוא מתחמש, כך גם אנחנו נוטים להתחמש) וזה תלוי בתפישת המציאות שלנו (האם אנחנו בסכנה אמיתית? אולי האוייב מרגיש שהוא בסכנה ולכן הוא מתחמש?) האם אנחנו ענקיים ומפחידים או קטנים וחסרי אונים? מסתבר שכל אלה אינם רק תלויי "מציאות אובייקטיבית", אלא תלויי הקשר נרחב הרבה יותר. המשך בטור הבא.

ולסיום, התנצלות. בשבוע שעבר הבטחתי להמשיך ולכתוב מדוע לא ניתן להפריט מערכות בטחון. עקב מוראות החג, הטור הזה יפורסם בשבוע הבא.

ובקצה הקרחון השבוע: ד"ר דניאל מישורי, חוקר אתיקה וסביבה מאוניברסיטת תל אביב, מדבר על נושאים שלכאורה לא קשורים זה זה. מהו קניין פרטי? האם לטייקונים יש זכות על הגז? (זה קל, רובינו רוצים את הרווחים למדינה) האם למישהו יש זכות על החופים שלנו? (כאן אנ חנו רוצים דירה על החוף, אבל אם אין לנו, אנחנו רוצים חוף חופשי) והאם...יש לנו זכויות על תרנגולות ופרות? אם אסור לקנות אדם, למה מותר לקנות תרנגולת? האם אנחנו יכולים לקנות הכל? מראיינת אורחת: ברית קאזס בוגרת בית הספרת לתקשורת ויצירה במכללת ספיר. להאזנה לתוכנית

ד"ר אושי שהם-קראוס , פילוסוף של הכלכלה, מלמד בבית הספר לכלכלה של המכללה למינהל ובחוג לתקשורת במכללת ספיר ומעביר הרצאות לקבוצות ולחברות. אתם מוזמנים להאזין תכנית הרדיו השבועית שלו "קצה הקרחון על חברה וכלכלה" מדי יום רביעי לאחר חדשות 12:00 ברשת א' של קול ישראל