לא טעם, כווייה: מתכונים חריפים
מים רבים לא יכבו את האהבה, רק לחם: אריאנה מלמד עושה כבוד לממרחים החריפים שטומנים בתוך הכאב קמצוץ של נירווונה. סיפור ומתכוני סחוג, צ'אטני משמשים וגם חזרת ששורפת את גזע המוח כשהיא טרייה. ללעוס לאט, לבכות קצת וליהנות מאד
קצת אחרי שהדיחו אותי מגלי צה"ל, מצאתי את עצמי מוצבת בבסיס צבאי שכוח אל בסוף העולם, בואכה ראש העין לפני שהפכה אטרקציית נדל"ן.
עוד מתכונים בערוץ האוכל:
האוטובוס הכי קרוב עצר הרחק משם, ואת הדרך הארוכה הייתי עושה ממש לאט כי שנאתי כל רגע: את העבודה המטמטמת (היום עושים אותה מחשבים, אבל השנה היתה 1977, בקושי התחילו להמציא אותם), את המשמעת המטומטמת, את היחס המשפיל לחיילות שהיה כה רווח עד שלמדנו לגדל עור שני ולהתעלם ממנו לגמרי. טבלת הייאוש מעולם לא נראתה כה ענקית וחסרת תקווה, והכי גרוע - הייתי תפרנית.
לצעירים שביניכם צריך להסביר משהו. פעם, בעידן שלפני ההתמכרות למסכים, אנשים צעירים מאד יצאו לעבוד עוד בזמן הלימודים בתיכון כדי לממן תחביבים יקרים. האובססיה שלי הייתה תקליטיה עשירה של מוסיקה קאמרית. מוויניל, כמובן - גם את הדיסק טרם המציאו. וקונצרטים, עוד ועוד קונצרטים שעלו, כאז כן עתה, הון תועפות.
אף אחד מבני המחזור שלי לא חשב שהורים צריכים לשלם על פינוקים כאלה. אז כולנו עבדנו עד שהצבא קטע את עמלנותנו המבורכת ולא נתן לנו אישורים לחלטורות. אני זוכרת אותנו בבסיס הזה, שעות ארוכות ומנומנמות של אחרי הצהריים, יושבים מתחת לאקליפטוס שגזעו מסויד כהלכה, מוכן תמיד לביקור הרמטכ"ל שלא הגיע אף פעם, ומהגגים בעייפות על הקומבינה שתביא לנו כמה ג'ובות, מסכמים בייאוש שאי אפשר ועושים מגבית לקנות פלאפל מהגזלן, היחיד שהרוויח משהו משירותנו הצבאי בחור ההוא. ואז בן-בסט ראה אותי אוכלת סחוג.
החיים השתנו בבת אחת. צריך להסביר משהו: רומנים הם המזרחיים של האשכנזים, עם חיבה מתונה לפלפל ירוק חריף וחי, רצוי בשבת בבוקר, כשחוזרים מבית הכנסת או כשמוותרים על הביקור שם ומתיישבים לשולחן עמוס כל מיני צלחות קטנות ממיטב הסלטים של העדה.
עורמים גבעה קטנה של חצילים שרופים על פרוסת חלה עבה, מחזיקים ביד אחת ונוגסים, וביד השנייה ממזר ירוק קטן וטרי שלעולם אין לדעת עד כמה הוא עוקצני או תוקפני, מתמסר או בועט, ונותנים ביס.
בוערים קצת, אבל בשום אופן לא שותים מים כי הקפסאין, החומר הפעיל בפלפל חריף, בכלל לא מתמוסס בנוזל. ביס, בעירה, ביס לחם, פחות בעירה וחוזר חלילה, עד שהפלפל נגמר, ואז יש בעולם אנשים שחווים תחושת סיפוק מוזרה מכך שבערו.
זה לא קשור לטעם. פלפל חריף איננו טעם, הוא כוויה. זר לא יבין זאת. זה כמו האובססיה לשוקולד רק בלי השוקולד, זה כמו הזמנה לחוות קמצוץ של נירוונה בתוך הכאב.
הבלונדה והסחוג
ככה גדלתי, והסקרנות גדלה איתי. כשהגעתי לצבא כבר הכרתי את כל האפשרויות השגורות: סחוג תימני ואריסה כבדה, לא מתחנפת. פלפלצ'ומה ארסית, חזרת ביחס של אחד לאחד שורש וסלק וגם בקבוקוני טבסקו ירוק ואדום שגרו תמיד בתרמיל שלי כשמדי פעם הייתי מזליפה כמה טיפות על הלשון, שיהיה נעים.
מצד שני, הייתי בלונדינית (בחיי, יש עדויות) שמנמנה עם משקפיים וחזות צפונית ברורה, לא הטיפוס שמשוייך אוטומטית לאוהבי חריף קשים – וכן, לא נעים לעשות כסף מסטריאוטיפים עדתיים, אבל גם בן בסט וגם אני היינו תפרנים כל כך עלובים, שלא הייתה לנו ברירה.
הוא היה זה שהגה את הקומבינה, באחר צהריים מנומנם אחד בו נשארנו לבדנו מתחת לאקליפטוס. אל הבסיס הגיעו כל יום המון אנשים מבסיסים אחרים כדי להצטייד בכל מיני ברגים ואומים וחלקי דברים שהיינו צריכים לרשום את מספריהם הקטלוגיים ולהחתים אותם שקיבלו, ואחר כך הם היו נעלמים מן העין ובמקומם מגיעים אחרים כדי להצטייד במיני דברים אחרים.
ההצטיידות ארכה שעות, השעמום היה גדול, ובן בסט נשלח לפתות את אחד המבקרים בהתערבות. "אתה רואה את זותי, הבלונדה החננה?", היה אומר, "אוכלת סחוג בכפית". התגובה האוטומטית למראה אמתכם הממושקפת היתה, "לאאאא".
ואז, בעדינות ואחרי שנשבע באופן לא משכנע שאכן ראה אותי עושה את זה לא פעם, היה בן בסט משכנע את בן שיחו לשים כמה לירות על התערבות. בשלב זה של הדברים, כשכללי המשחק כבר ברורים, היה בן בסט שורק לעברי או צועק, בוא'נה, בלונדה, נכון את אוכלת סחוג? בכפית? ואני הייתי אמורה לבצע את העוקץ ובטון הכי אשכנזי ביקום לשאול, סחוג? מה זה?
המבקר, שכבר התפתה לשים כמה לירות, בדרך כלל היה מכפיל את ההתערבות בשלב הזה ובן בסט בדרך כלל היה מהסס ומסכים לבסוף, ואני הייתי אמורה להמשיך ולהפגין קלולסיות איומה כשבן בסט היה מביא צנצנת סחוג טרי שקנה בראש העין ומגיש לי עם כפית ואומר: "תאכלי, בלונדה. בתיאבון".
המהמר המזדמן היה צוחק בקול רם ואני הייתי מרחרחת ואומרת, נראה טעים, תוקעת כפית לצנצנת ומסיעה אותה אל פי בשוויון נפש גמור ובולעת. בלי לחם, בלי כלום. כאב? בטח: אבל למהמר שנפרד מחצי משכורת צבאית כאב הרבה יותר. וגם למהמר הבא, ולאידיוט שלאחריו.
בקיץ ההוא בן בסט הגשים את חלומו לרדת לסיני אבל בסטייל ולבית מלון, עם החברה שלו, וכשחזר משם היא היתה ארוסתו. אני חסכתי מחצית הסכום שנדרש לטיסה ללונדון לשמוע את אמיל גיללס, פסנתרן מדהים שלא הרבה להופיע, ברסיטל באלברט הול. גברת תימניה אחת שאת שמה אינני יודעת מצאה שהסחוג שלה טעים לחיילים, ואני התמכרתי סופית והתחלתי לעשות ניסויים במטרה לרקוח לעצמי את החריף הכי טעים שיש.
בעשורים שחלפו, הכמיהה התייצבה קצת ועומדת כעת על שלושה מתכונים קבועים, אבל במקרר בדרך כלל יש גם קצת מולה פובלאנו מקסיקני, פלפלי שושקה מוחמצים לארוחת בוקר, רטבי צ'ילי ביתיים שבטח אזדקק להם, אבקת וואסאבי על כל צרה שלא תבוא, והאח הבוגר של הטבסקו, הוט סוס של פרנק (frank's original hot sauce). כולם מומלצים בחום, חום גדול, כזה שמתפשט מן השפתיים ללשון ומן הגרון אל המוח.
שנייצר כמה?
חריף ירוק - סחוג
הכי בסיסי, ביתי ופשוט להכנה. מה עושים איתו? המון: ראשית, אוכלים בכפית, כמוני. שנית, משדכים מריחה עדינה שלו על פרוסת לחם לכל דבר אחר שתשימו עליה (חוץ מנוטלה).
שלישית, מורחים בעדינות על פילה דג כלשהו, משני הצדדים, עוטפים יפה בנייר אפייה ואופים 15 דקות באמצע התנור ב – 180 מעלות. ועופות לא אוהבים את זה? בטח שאוהבים. וסלט עגבניות בלבד, רצוי קלופות, עם צנוברים ושמן זית, לא משתדרג? ורוסטביף? ותפוחי אדמה בתנור שמקבלים רק קמצוץ מן הטוב הזה – כן, חריף ירוק בסיסי הוא תערובת התבלינים המובילה בבית. מיטיבי לכת יוסיפו שבבי צ'ילי לתערובת, וישחקו עם עוד עשבי תיבול. מומלצים: נענע ומרווה.
מרכיבים ואופן הכנה: הכמויות תלויות בסיבולת שפיתחתם, ולמתחילים מומלץ להשתמש רק בפלפל ירוק אחד על הכמות הבאה:
1 לימון שלם כולל קליפה, שטוף היטב
1 ראש שום מפורק לשיניים קלופות
מיץ מ-3 לימונים
1/2 כוס שמן זית
צרור פטרוזיליה
צרור כוסברה - עם הגבעולים
מלח - לפי הטעם
כל זה נשלח למעבד המזון ונטחן יפה. מתקבל ממרח ירוק-עז, שיכול לשכון לבטח 4-5 ימים במקרר.
חריף כתום - צ'אטני משמשים הודי
לפעמים הנשמה נזקקת לחריף-מנחם וכפית אחת של הממתק המורכב הזה עושה את העבודה. כמובן שאפשר להגיש לצד כל תבשיל שדורש עוד משהו קטן כדי להפוך לחגיגה, וכמובן שאפשר לייצר גם את סלט העוף המשונה, המורכב מחזה עוף שלם, מבושל, קר וחתוך לקוביות קטנות, קצת בצל ירוק, שתי כפות צ'אטני ושתי כפות מיונז.
המרכיבים:
1 כף זרעי כוסברה
1 מקל קינמון
1 כפית שבבי צ'ילי או יותר
8 שיני שום קלופות
1 בצל שאלוט חתוך דק-דק
1 כפית זרעי חרדל
1 כפית גרגרי כמון
150 גרם משמשים מיובשים – האורגניים הכהים הכי טעימים
1 כף חומץ
מעט שמן לטיגון (לא שמן זית)
1 כפית או יותר טבסקו ירוק
אופן ההכנה:
- במחבת, מלהיטים את הזרעים, מקל הקינמון ואת שבבי הצ'ילי במעט שמן עד שעולה ניחוח. מוסיפים בצל ושום, מטגנים דקותיים תוך ערבוב מתמיד ומקפידים שכלום לא יישרף.
- מוסיפים משמשים קצוצים, מעט מים, חומץ וטבסקו ומבשלים על אש קטנה כ -15 עד 20 דקות או עד שכל הנוזלים נספגים. משליכים את מקל הקינמון, מצננים ומאשפזים בצנצנת. עד חודש במקרר.
חריף לבן - חזרת
הכי פשוט, הכי קשה להשיג. חזרת לבנה רק נראית תמימה, אבל כשהיא טרייה לגמרי, היא לא שורפת רק בפה אלא צובטת את גזע המוח. מזיעים מזה ורוצים למות.
משום מה, שורש החזרת מבליח במקומותינו בדיוק פעמיים בשנה כלוויית חן לגפילטע פיש של ראש השנה ושל פסח. הירקן קורא לי "גברת חזרת" בגלל תביעותיי החוזרות ונשנות לרכוש את השורש המכוער, הבוגדני הזה כל ימות השנה, ולפעמים הוא עושה טובה ומביא מאנשהו. התסכול גדול, בגלל שיש להם נטייה להיות עציים ולא ממש חריפים.
בחרו שורש רזה יחסית שנראה צעיר ורענן, הצטיידו בשנורקל כי האדים שעולים ממנו יגרמו לכם לבכות, חיתכו אותו ל-3-4 חלקים וטחנו במעבד מזון. הוסיפו לקערת המעבד 2 שיני שום, כף חומץ, כפית סוכר, 2 כפות מיונז ו-2 כפות שמנת של פעם או מסקרפונה. טחנו שוב. בידקו אם צריך עוד מלח, והיזהרו שוב. העבירו לצנצנת וסגרו היטב אם אתם רוצים לשמר את החריפות. היא תתפוגג מעט כל יום, ובסך הכל הממרח יחזיק מעמד שבוע במקרר. עד שתתפוגג, הגישו - לא שווה לבזבז את הטוב הזה על גפילטע – עם דגים בגריל, נתחי בשר קרים, נקניקים ונקניקיות שאוהבים אותה מאד וגם ירקות קלויים בסנדביץ' שישמחו בו. אפילו פירה תפוחי אדמה שנוספה לו אמירה משמעותית.
