מד מן 7, פרק 4: מחשב מסלול מחדש
כפוף לפגי, מחלטר כסבל, ואפילו זוכה להשוואה עם ליין פרייס המנוח: זה ללא ספק לא השבוע של דון דרייפר ב"מד מן" - אבל דווקא בשפל הזה הוא מבין שעליו לבחור בחיים. הטור השבועי
חברים, "מד מן" הגיעה לחלל. או לפחות לעידן המחשב, שכן אחרי שבפרק הקודם נחשפנו להפצרותיו הרבות של הארי קריין לאחוז באחד מסמלי הסטטוס העסקיים של התקופה, "סטרלינג, קופר, דרייפר" נכנעים ורוכשים גם הם מחשב, וקשה לומר שכולם מקבלים בהתלהבות את התוספת החדשה במשרד. בטח לא בזו בה קיבלו את מכונת הצילום החדשנית, בעונתה הראשונה של הסדרה.
כתבות נוספות על "מד מן" ב-ynet:
אל עבר הכלום הגדול: פתיחת העונה האחרונה - ביקורת
גונבות את ההצגה: דמויות המשנה ב"מד מן"
למעשה, לא מדויק ממש להגיד ש"סטרלינג, קופר דרייפר" הגיעו להחלטה על הבאת המחשב, עם דגש על השותף "דרייפר". דון מגלה את החדשות על רכישתו של הנס הטכנולוגי באותה דרך בה מגלים על כך גינזברג, סטן ושלל מזכירות המשרד, ולמען האמת הוא מגלה זאת אפילו קצת אחריהם. ככה זה כשלא משתפים אותך בהחלטות ארגוניות, או אפילו מעדכנים אותך כשאלו מתקבלות.
המחשב הגדול והמאסיבי (אותו "מונולית", כשם הפרק) מונח בדיוק באמצע הלאונג' של המשרד, מקום עבודתם של אנשי הקריאייטיב וכמובן מקדשו של דרייפר, שלא רק שצריך בימים אלה לספק תשובות לשאלות בית ספר בסגנון "למה איחרת" שמפנים אליו שותפיו בסגנון, אלא גם מוצא עצמו מידרדר לדרגת סבל, עת הוא מתנדב לסחוב ספה יחד עם הקופירייטרים הצעירים (אתם מדמיינים אותו סוחב ספה בעונה 2?).
לא צריך להיות צופה אדוק של הסדרה כדי להבין שלמחשב המאסיבי משמעות מאסיבית לא פחות עבור רבות מדמויותיה של "מד מן". המחשב הוא סמל לזמנים המשתנים, כמו גם לארעיותו של האדם (כפי שטורח לציין איש המחשבים/הפילוסוף שאחראי על שילוב המחשב במשרדי החברה). הוא תופס מקום משמעותי במשרד ממש כמו בפרק, ויותר מכל הוא מרגיש כמו נטל על לא מעט דמויות. כמו הפיל הגדול באמצע החדר שבלתי אפשרי להתעלם ממנו, כמו האורח הלא מוזמן שנשאר עד סוף המסיבה. כן, בדיוק כמו דון.
אותו דון, שבעבר סימל את חוד החנית של הפרסום היצירתי בניו יורק, צריך להילחם בימים אלו על הרלוונטיות שלו במשרדו, במשפחתו ואפילו בחייו. "כל מה שיישאר מאחור ייחשב כאשפה", נאמר לעובדי המשרד בראשית הפרק, כשהם מתבקשים לפנות מקום ואת חפציהם לטובת המחשב. האנלוגיה לדון ולמלחמתו היומיומית ברורה מאליה.
ומה ייעשה לאיש שאיבד את הרשיז? ובכן, אחרי שאנו מגלים שבמשך שלושת השבועות שעברו מאז שובו למשרד דון לא עושה דבר פרט להגעה בזמן ונמנום על ספת משרדו, מגיע השלב החדש בתהליך ההשפלה הפומבית של האיש שבמו ידיו בנה והרס קמפיין יוקרתי. הפעם מדובר במשימה מבזה ביותר, במיוחד עבור גאון יצירתי כמו דרייפר, שנאלץ לסור כעת למשרדה של פגי (!), לעבוד תחתיה (לא איתה, כן?) ובאופן כללי לבצע עבודה של קופי צעיר ולקבל את מרותה של בת טיפוחיו לשעבר, כפי שרבים חזו שתסתיים הסדרה.
הזמנים משתנים במשרדי "סטרלינג, קופר, דרייפר", היוצרות התהפכו והנשים הן אלו שאוחזות במשרות הנחשקות ומנהלות את העניינים. כלומר, בערך, שכן גם כשפגי מקבלת העלאה - זו לא ניתנת לה כמחוות הערכה על איכות עבודתה, כמו בעיקר כדי לגרום לה לשאת את הנטל שהוא דון. רוב אנשי המשרד עוד מכירים אמנם בערכו היצירתי, אך לאיש מהם אין באמת סבלנות להתמודד עמו והם מעדיפים להציב את פגי בקו האש. גם ג'ואן (שותפה בכירה, להזכירכם, אך באיזה מחיר?) יודעת שיש עוד עבודה בתחום, ושהעסק כרגע עודנו מנוהל על ידי גברים ערמומיים אך חסרי ביטחון.
ככזה, דון לא מתכוון בשום צורה לדווח לפגי, והוא בוחר לשחק סולייטר במשרד, לצאת מוקדם הביתה או להיכנס לשיחות מקצועיות עם איש המחשבים. רק כשהוא נכנס למשרדו של ברט קופר (לא לפני שהוריד את נעליו, כנוהל המקובל טרם כניסה אל מקדשו של האשמאי הזקן) ומציע לו לקחת את IBM כלקוח, הוא מכיר לפתע באפסיותו המוחלטת במשרד.
ההשוואה לליין (המת) שמטיח בו ברט קופר היא כאפת המציאות שדון זקוק לה. הוא כבר ידע שהוא לא ממש רצוי במשרד אותו עזר להקים, והניח שרוב עמיתיו נושאים עליהם מטען אשר שמו שלו חרוט עליו. אך רק באותו הרגע הוא מבין כמה החזרתו למשרד היתה לא יותר ממלחמת התשה, טקטיקה לא ממש מתוחכמת, שנועדה לגרום לו לעזוב בזעם או לפשל ולעבור על אחד התנאים המגבילים שהוטלו עליו בסוף הפרק הקודם.
וממלחמה אחת לאחרת. בפרק זה גילינו סופסוף את פשר התנהגותה המוארת של מרגרט, בארוחת הפיוס והצהרת השלום שלה עם רוג'ר בפרק פתיחת העונה. כמו רבים מבני גילה, גם מרגרט מצטרפת לקומונת היפים שכולה שלום, אחווה ונאיביות, מה שבטח לא מסתדר עם העובדה שאביה הוא, ובכן, מלך הציניות בכבודות ובעצמו, אדם שחוש ההומור היבש שלו מספק מדי פרק את השורות השנונות ביותר שבו (הפעם, אגב, היתה זו שורת המחץ "המחשב הזה הולך לעשות הרבה קסמים, כמו למשל לגרום להארי קריין להראות חשוב").
אחרי שרוג'ר מפציר במונה לתת לחתנו לחפש את מרגרט האבודה ("תני לגבר להיות גבר", הוא אומר, בהצהרה כמעט מתריסה אל מול גלגלי הזמן), הוא נוסע בעצמו להחזיר את בתו הביתה, ומסיים את היום כשהוא חולק ג'וינטים, מקלף תפוחי אדמה ואפילו ישן לצד בתו (בכל זאת, הבחור התנסה בשינה במיטות משותפות).
אלא שבין הזדהות עם רצונה של הבת שלך (זו שמזכירה אותך כל כך) בבריחה מהחיים ובין ההבנה שהיא נהנית מקצת יותר מדי אושר, רוג'ר מחליט שזה הזמן להשיב הביתה את מרגרט (או "מריגולד", כפי שהיא קוראת לעצמה כעת), מנסה להילחם בזמנים המשתנים וגורר אותה איתו פיזית, בדיוק עד הרגע בו שניהם מתרסקים בשלולית בוץ. כן, אם אתה מנסה להילחם ברוח הזמנים סביר להניח שתמצא את עצמך מושפל, מוכה ומובס. כמה שונה מפגש האב-בת של רוג'ר ומרגרט מזה של דון וסאלי, מלפני כמה פרקים.
בעידן בו נשים כבר לא ניתנות להגדרה על ידי איכויותיהן האמהיות בלבד, גם מרגרט רוצה לברוח מהחיים הקודמים שלה וממציאה את עצמה מחדש, עם שם אחר במקום אחר (מזכיר לכם מישהו?). וגם היא מקבלת כאן תזכורת לחיים הישנים שלה, אלו שלנצח ירדפו אותה. רוג'ר, לעומת זאת, מקבל כאן שיעור ב"הסתגלות היא המפתח להישרדות", שיעור שהוא למד בדרך הקשה.
ובחזרה לדון, עוד אחד שנוטה ללמוד דברים בדרך הקשה. אחרי שהוא יוצא ממשרדו בכעס לצד פרדי רמסן (אדם שאיבד מהרלוונטיות שלו עם הזמנים שהשתנו, ובעיית האלכוהול הקלה שפיתח לא סייעה לו במיוחד), הוא מתעורר בבוקר לחמרמורת קשה, ומקבל בדיוק את נאום המוטיבציה לו היה זקוק. דון מבין כאן שמוטב לו להתגלגל עם הזמנים, להסתגל כדי לשרוד, גם במחיר של הרכנת ראש זמנית וריצוי גחמותיה של פגי הצעירה. הוא לא רוצה לסיים כמו פרדי, בטח לא כמו ליין, האלמנה שפגש במטוס או הגופה שנטמנה בהלוויה אליה התכוונה בתו סאלי ללכת, בטרם הגיע למשרדו.
כשכל כך הרבה מוות אופף אותך (במה שנראה ללא ספק כאוסף רמזים די בוטים שיוצרי הסדרה שולחים לעברנו), כדאי לך להבין את הרמז ולבחור בחיים, גם אם אלו לא בדיוק עומדים בסטנדרטים שהורגלת אליהם. את הפרק חותם דון מול מכונת כתיבה, כשברקע מתנגן " "On A Carousel" של ההרכב המנצ'סטרי ההוליס. "רוכב על קרוסלה, מנסה להדביק אותך", נאמר שם בשיר, קצת לפני השורה "עכשיו זו ההזדמנות שלי ואני הולך לנצל אותה, זה מקרה של חיים או מוות". מקרי? במד מן שום דבר לא מקרי.
